התינוקת החליקה לידי אחותי כאשר בעלי עוזר ומקבל הדרכה כל העת ממד"א. תוך עשר דקות הגיע הצלה וכל שנותר להם זה לחתוך את חבל הטבור.

אז ככה...

זו הלידה הרביעית שלי ב"ה.

פחדתי מאד מאד מהלידה רציתי להגיע רק לבית חולים שבו אוכל לקבל אפידורל. כיוון שלידה קודמת שהיתה כואבת מאד מאד אמרה לי האחות אין רופא מרדים תשלימי עם זה. במשך ההריון התפללתי ללידה קלה ומהירה.  קראתי למדתי התעניינתי איך להקל על הכאב במקרה ששוב לא יתנו לי אפידורל. על הכל קראתי וידעתי חוץ מנושא אחד שעליו דילגתי שהרי לי זה לא יקרה, - לידת בזק.

 

שבוע 41 הגיע בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר אני מתעוררת מתחושות  בבטן לא חזקות  אך באות  והולכות, זה הספיק לי בשביל לא להמשיך לישון ולדעת שכנראה היום זה יקרה.

קמתי קיפלתי כביסה.  עדיין לא הערתי את בעלי כי זה פשוט לא כאב ואפילו חשבתי אולי אני מדמיינת. כך העברתי את הזמן תוך כדי סימון בדף כל כמה זמן התחושה מגיעה.

בחמש בבוקר ראיתי שאני מסמנת תחושות שמתחילות להכאיב לי.  הערתי את בעלי . אמרתי לו שיתחיל להתכונן ילך לתפילת שחרית אני בינתיים יארגן את הילדים. נפזר אותם בגנים ונמשיך לבית החולים. בעלי  הלך בשעה 5 ורבע ואני מסמנת תחושות בכל דקה.

אני כותבת תחושות כיוון שכך זה היה- תחושות חזקות (אפשר לתאר זאת כאילו חגורה מתהדקת סביב הבטן). אך בשום אופן לא כאב של צירים שאני רגילה מלידות קודמות. לא דימינתי שאני בלידה פעילה.

 

לפתע זה בא. כאב בטן עצום שלא מתחיל ונגמר כמו ציר. אלא פשוט כאב ארוך שלא מפסיק.  מיד התקשרתי לבעלי שיחזור. השעה רבע לשש הערתי את אחותי שגרה קרוב אלי לבוא לשמור על הילדים, ומרוב כאב הייתי מאד מבולבלת. רציתי לנסוע הכי מהר שאפשר לבית חולים. ירדתי את המדרגות של הבנין ע"מ שבעלי אפילו לא יעלה וניסע מיד. הגעתי לפתח הבנין בדיוק באותה שניה בעלי הגיע. הוא ראה אותי נשענת על פתח הבנין ולא זזה. הוא רץ אלי ושואל להזמין אמבולנס? אמרתי, לא.  בטוחה שעוד מעט ה"צבט" שלופת לי את הבטן ישתחרר ואמשיך ללכת.  תוך כדי אחותי מגיעה, ובאותה השניה אני מרגישה.... ראש יוצא. השעה שש  המילה היחידה שהצלחתי להגיד היא אני בלידה. והיא שראתה את הפנים שלי אמרה תשכבי. אין לי מושג איך אבל נשכבתי על הרצפה, בפתח הבנין ביום קר וגשום ודלת בנין שבורה.

 

התינוקת החליקה לידי אחותי כאשר בעלי עוזר ומקבל הדרכה כל העת ממד"א. תוך עשר דקות הגיע הצלה וכל שנותר להם זה לחתוך את חבל הטבור.

 

בשעה שבע  נכנסו לחדר לידה עם תינוקת מתוקה, לחיים ורודות עטופה בשמיכת צמר קטיפתית מהבית.  וכמובן לאחר לידה.

מישהו בשמים צחק עלי  והראה לי מי ה"בוס". וכל התיכנון והדימיון היכן ללדת ואיך ללדת נשארו בחדר מדרגות.

זהו , זה הסיפור שלי,  ואני מאחלת מכל הלב לידה כזאת לכל אשה שצריכה ללדת. אבל בבית חולים.