שלחו אותנו לחדר לידה, ובעלי אמר לי, "תבקשי מהר אפידורל", כי מנסיון קודם, זאת תרופת פלאים. אז אמרתי לו "לא נראה לי שאפשר"...מיד באה מרינה ובדקה אותי – פתיחה מלאה והראש בדרך, אני בלידה! ליד המיטה היה שעון קיר שהראה על השעה עשר וכמה דקות, החלטתי שאני יולדת במשמרת של מרינה ולא אכפת לי כלום.

הייתי בשבוע 39, בהריון עם בת שנייה, אחרי שבועיים של צירים חזקים שבאים והולכים.

לחמותי היתה יומולדת 50, וכל המשפחה התארגנה לשבת במלון בתל אביב, לחגוג לה. מאחר והשבת יצאה כמה ימים לפני מועד הלידה המשוער, נרשמנו, וקיוונו שנספיק להנות מהשבת.

אז נהננו מהשבת הזאת. אבל לא בדיוק כמו שחשבנו.

ביום שישי בבוקר, תפסתי תנומה על הספה, ופתאום התעוררתי מציר כואב שהיה זכור לי מהלידה הראשונה כציר "אמיתי", אבל הוא חלף, ונרדמתי חזרה בלי לחשוב עליו יותר.

ארזנו את עצמנו ונסענו לתל אביב, אני, בעלי והבת הבכורה שהיתה בת כמעט שנתיים. כשהגענו למלון, התמקמנו, אמרנו שלום לכל המשפחה, הפקדנו את רוני בידיה המסורות של גיסתי, ויצאנו מהמלון לשבת בבית קפה. היה יום יפה, חורפי ושמשי. נהננו מארוחה נעימה וחזרנו למלון בכניסת שבת.

הלכתי להתקלח, וראיתי שיצא לי הפקק הרירי שמסמל שהלידה באופק... אבל לא התרגשתי וקיוויתי שיש לי עוד יום יומיים.

הלכנו לארוחת השבת בחדר האוכל, ולא לקחנו לרוני עגלה או בקבוק או מוצץ, כלום. והיא היתה קצת עצבנית ולא היתה לנו דרך פיזית להרגיע אותה, אז כשלא היה נעים כבר והיא עשתה הרבה בלאגן, לקחתי אותה בידיים, ועליתי 3 קומות ברגל לחדר שלנו, נכנסנו לחדר ולקחנו עגלה, בובה ומוצץ, והיא נרגעה והיתה מרוצה.

בשנייה שיצאנו מהחדר, שטף חמים של מי שפיר נשפך לי על הרגליים...

מיד הזמנתי את המעלית (שבת, לא שבת... ירדו לי המים!) כשנכנסתי לחדר האוכל בעלי בא מולי, כאילו שהוא ידע שמשהו קרה, מיד התחלתי לבכות והוא נבהל, ואמרתי לו "מצטערת, נהרסה השבת... צריך לנסוע לבית החולים"... הוא כמובן צחק עלי ואמר שלידה זה יותר חשוב.

השארנו את רוני עם המשפחה של בעלי, ונסענו לירושלים לבית החולים. עוד בדרך התלבטנו לאיזה בית חולים ללכת...

כבר בדרך התחילו לי צירים נחמדים אבל לא כואבים כ"כ. כשהגענו לבית חולים, בדרך מהאוטו למחלקה, כבר ממש כאב לי, אבל חשבתי שיש בטח זמן.

הגענו למחלקה שקטה, יום שישי, את פנינו קיבלה מיילדת צעירה וחמודה, עם מטפחת, שקיבלה אותי ומיד הודיעה לי את הבשורה המשמחת: פתיחה של 4 אצבעות! אמרתי לה שירדו לי המים בשמונה בערב. המוניטור הראה על צירים כל 5 דקות בערך, לא סדירים. שאלתי אותה אם היא תהיה המיילדת שלי, אז היא אמרה שכבר תשע וחצי ובאחת עשרה נגמרת לה המשמרת, אז סביר להניח שלא.

בעשר, כשסיימתי את המוניטור המיילדת – מרינה, שאלה אם אני רוצה לעשות חוקן, הסכמתי כי זכרתי מהלידה הקודמת שחוקן זה לא נורא כ"כ, וגם די עוזר, אבל הפעם קיבלתי חוקן שהיא בטח למדה תחת שלטון סובייטי, כי מיד במקלחת, הרגשתי ציר לחץ ארוך וכואב שבא בהפתעה אחרי הצירים החביבים שפקדו אותי עד אז.

הרגשתי שאני לא מסוגלת לזוז, בעלי והמיילדת קראו לי מחוץ למקלחת, וצעקתי להם, "הוא לא עובר" מרינה הבינה כנראה שאני במצב בעייתי, היא נכנסה למקלחת והודיעה לי שאין זמן למקלחת ואני הולכת מיד לחדר לידה ועזרה לי להתפשט, כי אפילו את זה לא הספקתי לעשות.

התחלתי לחשוב שאולי היא כן תהיה המיילדת שלי אחרי הכל.

שלחו אותנו לחדר לידה, ובעלי אמר לי, "תבקשי מהר אפידורל", כי מנסיון קודם, זאת תרופת פלאים. אז אמרתי לו "לא נראה לי שאפשר"...

מיד באה מרינה ובדקה אותי – פתיחה מלאה והראש בדרך, אני בלידה!

ליד המיטה היה שעון קיר שהראה על השעה עשר וכמה דקות, החלטתי שאני יולדת במשמרת של מרינה ולא אכפת לי כלום.

אז במשך שעה – של כאבים שלא יצא לי לחוות בלידה הקודמת – כאבים עצומים שאישה בת ימינו לא חייבת להרגיש... דחפתי ודחפתי... צרחתי וצרחתי... עד שהבת הקטנה שלי הגיחה לעולם, בשעה אחת עשרה, במשקל 2.980, עם מלא שיער בלונדיני (?!) והמון מרץ לינוק. בלי תפרים. רק עם המון איבוד דם.

קראנו לה נעם, כי היא הדבר הכי נעים שפגשנו.

והיום הזה הוכתר כאחד הימים הטובים בחיי.

ולגבי השבת במלון, כשנעם היתה בת חודש, הוזמנו על ידי המלון להנות בחינם מאחת הסוויטות שלהם.