שחר של יום חדש...

את הסיפור הזה אני כותבת למען כל הזוגות שנמצאים על סף ייאוש.. זה נועד כדי לעודד אתכם ולהסביר כמה החיים מחייכים אלינו בחזרה כשלא מאבדים תקווה.

 

הכל התחיל בקיץ 2015 

כשהתחתנתי עם בעלי המדהים, גילינו שאנחנו בהריון, בעלי קרא לעובר "בוטן", והיה מאוד מאושר ונרגש... כעבור 6 שבועות הגענו לבדיקת אולטרסאונד אצל הרופא, שטען שההריון לדעתו הפסיק להתפתח. הרופא הפנה אותנו לבית חולים כרמל ושם אומתה טענתו. ההריון לא מתפתח, ההריון "לא תקין". בתוך יומיים קיבלתי כדורים להפסקת הריון וכעבור שעתיים הגעתי הביתה ועברתי סוג של סיוט בבית. לראות את ההפלה ב"לייב" היה דבר נוראי ובנוסף עם כאבי תופת שנמשכו ימים ספורים. 

לא היה לי זמן לבכות או להתעסק באבידה... 

 

בעלי ניחם והבטיח שיהיו לנו עוד מלא ילדים.

כעבור חודש, איחר לי המחזור ושוב נקלטתי להריון. הפעם ההריון היה מלווה בחששות ובבדיקות תכופות במיון בית חולים. הגעתי לשבוע 9+... והכל היה תקין. נצפה דופק לעובר, היינו בטוחים שהפעם הכל יהיה בסדר, אבל אז... בצאת יום כיפור התחלתי להרגיש לא טוב, הלכתי להיבדק ונאמר לי שהדופק של העובר הפסיק. שהעובר "מת". 

 

ביקשתי חוות דעת נוספת, עליתי לביתו של הרופא בשם ד"ר נתן לויט - שמכונה גם כדור ההרגעה שלי. 

רופא מדהים, סבלני, מצחיק, ואדיש (מתאים לי בול).

ד"ר לויט אימת את אותה טענה של הרופא במיון. ומאז גם הפך לרופא הנשים הקבוע שלי.. 

 

בעלי, אמא שלי ואני יצאנו מהמרפאה שלו בתחושה איומה. עצובים. הם אפילו בכו ממש בהיסטריה על האבידה. אני עוד לא קלטתי. עוד לא הבנתי ששוב איבדתי עובר, ששוב הוא מת. כשהגעתי עם בעלי הביתה ראיתי אותו בוכה וצר על האבידה. והצטרפתי איתו למסע האבל והתחלתי לבכות. 

 

אבל לא באמת הבנתי. רק אחרי כמה חודשים לקח לי להבין כמה ההריונות שאבדו לי שינו אותי, את הזוגיות שלנו, את מצב הרוח היומיומי שלי. נכנסתי לדיכאון והייתי בטוחה שיש לי בעיה כלשהי. הלכתי לעשות בבית חולים "בירור הפלות חוזרות". בדיקות גנטיות, בדיקה פולשנית בהרדמה עם מצלמה לתוך הרחם, התוצאות הראו שהכל תקין. שאין כל בעיה אצלי או אצל בעלי. הרופאים טענו שזה עניין של חוסר מזל ושאחכה קצת עם קליטה להריון. לתת לגוף להתנקות. ההריון השני הסתיים בגרידה. החלמתי מהר והכל חזר לקדמותו חוץ מהנפש. קשה לתאר במילים את ההרגשה הריקנית כשיצאתי מדממת מבית החולים. כשחלמתי בלילה על עובר שנזרק לפח זבל. וכל מיני סיוטים נוספים.

 

אחרי חצי שנה בדיוק. קצת אחרי פורים. גיליתי שוב שאני בהריון , הפעם בחרתי לא לספר, מהפחד, מהבהלה ששוב משהו לא יסתדר. 

סיפרתי לבעלי והשבעתי אותו שרק אחרי בדיקה שנקראת שקיפות עורפית נבשר להורים שלנו את הבשורה. אמא שלי כמובן ממבט קטן שלי הבחינה שאני בהריון, אך למזלי בחרה לא לדבר איתי על הנושא וחיכתה מאיתנו לבשורה.

 

בשקיפות עורפית, אצל אותו ד"ר לויט, נאמר לנו שהכל תקין. שיש לנו בת. בכורה. נכנסנו להלם, זה שלב שלא הגענו אליו בעבר. התמלאנו באושר ופשוט התפללתי בכל לילה שזה לא ייגמר שוב כמו בפעמים הקודמות... האמנתי בהריון הזה והשתדלתי לחשוב על דברים חיוביים. דיברתי עם העובר, ביקשתי שיהיה בסדר... ולאט לאט (אבל ממש לאט) התקדמתי בשבועות ההריון. העובר גדל, וכבר בסקירת מערכות רואים ממש דמות אנושית שזזה ובועטת. כמות הביקורים שלי בחדרי מיון בבית חולים כרמל היו דומים לרופאים התורנים שם. הייתי ממציאה שכואב לי ושאני חולה כדי לוודא שהכל בסדר איתה... ואז התחלנו להרגיש אותה בועטת וזזה. והתחלתי להבין שהפעם הכל תקין. אפילו התחלנו לחשוב על שמות לקטנה... 

עלו השמות אגם וטוהר. שלשניהם לא התחברנו יותר מידי. 

 

בחודש תשיעי, הארוך ביותר בחיים... היו לי המון צירונים כואבים מעידים על הלידה הקרבה.

בשבוע 40 + 2 שכבר חשבתי שלא אלד

הגיע הרגע. צירי תופת בבית של אמא שלי. הוזעקנו לבית חולים בעלי, אמא ואני. 

ונכנסתי לחדר לידה, הגעתי בשעה 23:50 יום חמישי בפתיחה 1.5 ומחיקת צוואר רחם 80 אחוז.

 

כעבור 25 דקות מרגע תחילת הלידה, נכחו בתוך החדר 4 רופאים שביניהם פרופסור, ומיילדת מקסימה. לאחר בדיקה חוזרת הפתיחה התקדמה ל7 ס"מ והרופאים הכריזו עליי כ"טייסת", לידה ראשונה שמתקדמת בקצב מהיר מאוד. המוניטור הראה שהצירים לא פוסקים, אין ביניהם מרווחים והעוצמה שלהם גוברת. מה שגרם לתינוקת להיכנס למצב מצוקתי, הדופק שלה לא היה סדיר, בין ציר לציר הדופק התחיל לרדת, והפרופסור טען שככל הנראה הלידה הזו עלולה להסתיים בניתוח קיסרי חירום.

 

הפרופסור המקסים לא מיהר, ניסה ליילד באופן הטבעי. ביצע פקיעת מים, לקדם את הלידה. אך מהר מאוד הבין שהצירים נהיו יותר ויותר תכופים והתינוקת לא עומדת בזה. לא היה ניתן לקבל אפידורל בגלל תכיפות הצירים, הסבל והכאבים היו קשים מאוד, כאב לא מוכר, לא צעקתי ולא בכיתי. פשוט התפללתי בתוך הכאב שהכל יעבור בקרוב והכי חשוב בשלום, כל השנה וחצי האחרונות עברו לי כמו תסריט בראש, ההריונות הקודמים, ההריון הארוך הזה, הציפייה, השמות שקראנו לה, ואז ב 3 לפנות בוקר, אחרי כ 3 שעות של סבל הרופאים החליטו - אנחנו נכנסים לניתוח קיסרי חירום. הדופק של התינוקת ירד ל 40. היא לא תוכל לעמוד בלידה רגילה.

 

הרדימו לי חצי מהגוף. זוכרת שהתפללתי לנס חנוכה. ואז היא נולדה. 3:29 לפנות בוקר של יום שישי. 30/12. א' בטבת. תינוקת קטנה מקסימה, עם קושי נשימתי קל. מה שגרם לרופאים לרוץ איתה לפגייה וגרם לי ולה לא להיפגש עד השעה 13:00 בצהריים. שעות המתנה נוראיות. בעלי מספר שראה אותה והכל בסדר. בפגישה הראשונה שלי איתה בכיתי המון. בכי של אושר והלם. 

 

היום, שבועיים אחרי הלידה הקשה. אני מודה לאלוהים ולבעלי המדהים שזיכו אותי להיות אמא לאוצר הגדול שקיבלתי בחיי. מודה לאל שגרם לי לשוב ולהאמין ש"שחר" של יום חדש התחיל בחיינו. אז קראנו לה שחר. והיא מלאה בתקווה והמבט שלה מיום ליום ממלא את חיי וגורם לי להבין שאסור לאבד תקווה לעולם.