סיפור הלידה של אמה
ביום שלישי האחרון, 3 באוקטובר בשעה שתיים בבוקר ירדו לי המים. ארבע שעות קודם לכן שמתי בתיק את המטען של הפלאפון, מצלמה + מטען ודברים אחרונים ששכחתי. אמרתי לבעלי שהלילה זה הלילה. (נכון, אמרתי לו את זה בכל לילה בשבוע האחרון אבל באותו הלילה הרגשתי ממש שזהו הלילה). בספר "טבעי ללדת" היה כתוב שכשיורדים המים והם נקיים, צריך להתארגן בלי לחץ ולנסוע לבית חולים. התקשרתי לרופאה שביקשה שאחכה לצירים. בשתיים וחצי התחילו צירים תכופים. כל שבע דקות ציר ואח"כ כל חמש דקות. בעלי ואמא שלו התחילו לעשות סנדויצ´ים והחלטנו לנסוע לבית חולים. בית החולים "מאונט סייני" (הר סיני שבמנהטן), נסיעה של שעה מברוקלין אבל באמצע הלילה הכבישים היו ריקים ובחמש וחצי בבוקר כבר היינו בבית חולים, יחד עם חמותי. בשש כבר הייתי בחדר לידה עם פתיחה של שני ס"מ אבל צוואר קצר. היא כבר ירדה לה לגמרי למטה. מה שהרגשתי כבר בשבועות האחרונים. לפי דעתי זה בזכות חליטת תה הפטל שהקפדתי לשתות. באיזשהו שלב הצירים התחילו להיות ממש חזקים וביקשתי אפידורל למרות שרציתי ללדת בלי. שניה אחרי שהאפידורל התחיל להשפיע הגיע הציר החזק מכולם. הגיע עד הספרה 12 והיה ארוך, הסתכלתי על המוניטור ושמחתי שלקחתי את האפידורל בזמן. עד הציר הזה התמודדתי עם הצירים בעזרת נשימות לבטן, נשימות שמנפחות את הבטן ולא כאלה שמרימות את הכתפיים. מידי פעם נכנסה לחדר לידה הרופאה הגניקולוגית שלי, זו שהבטיחה לי בתחילת ההריון שתהיה איתי בלידה ושהיא נמצאת בכל הלידות של המטופלות שלה. חייבת להודות שבמהלך ההריון הייתי לגמרי סקפטית בעניין הזה ולא ממש האמנתי שתגיע בזמן. באחת וחצי בצהריים היא נכנסה לחדר לידה והודיעה לי שיש לי פתיחה מלאה, התיישבה ליד הרגליים שלי, על המיטה ואמרה לי "בואי נתרגל לחיצות". התחלתי לתרגל איתה לחיצות, תוך כדי זה שאני לא מרגישה כלום בזכות האפידורל. הגיע הצוות המיילד. שירלי, בחורה כושית עם שם ישראלי, ג´וש, סטודנט לרפואה, הרופאה שלי, חמותי ובעלי. שירלי תופסת רגל ימין, חמותי רגל שמאל, בעלי ליד הראש שלי לוחש לי שאני נהדרת, הרופאה שלי בין הרגליים שלי וג´וש הסטודנט עומד וקורא בכל את הספרות אחת עד עשר כל פעם שמגיע ציר. ביחד, לגמרי ביחד לחצנו שעתיים עד שאמה יצאה לאויר העולם. בשעתיים האלה לחצתי בלי להרגיש כאב והרגשתי מוקפת בחום ואהבה. לא ציפיתי ליחס שכזה ולליווי צמוד שכזה. אף אחד לא עזב את החדר במשך שעתיים. בשלוש וחצי, יום שלישי, שלישי באוקטובר, יצאה לאויר העולם התינוקת המקסימה שלא האמנתי שהדבר המדהים הזה יצא ממני. בחדר לידה שמעו את הבכי שלי יותר משל התינוקת. הביאו לי אותה מיד כשיצאה אבל חבל הטבור היה קצר מידי ולא הגיע אלי אז ביקשו מבעלי לחתוך, הוא חתך בדמעות ונתנו לי אותה. חיבקתי ונישקתי ובכיתי. אחרי רבע שעה, על מיטת הלידה אמה כבר ינקה לי מהשד. הרופאה שלי עיסתה לי את הפרינאום במהלך הלידה אז לא היה צורך לחתוך אבל היה לי קרע פנימי קטן והיא תפרה מיד כשיצאה השיליה. ביקשתי ביות מלא ואמה ישנה לידי בלילות. ההחלמה היתה קצת קשה כי יצאו לי טחורים וזה כואב. אני משתמשת באלו פירסט ומחלימה מהר. כאן משחררים הביתה אחרי יומיים אז אנחנו בבית כבר מיום חמישי. יש אור בבית. אמה מקסימה ואנחנו מאוהבים בה. איזה אושר. תודה לכולכן שהייתן כאן בשבילי. אשתדל להכנס להתעדכן מידי פעם. אני מתגעגעת מאוד אבל מאוד עסוקה עם הקטנה. נשיקות לכולכן, מקסימות שלי ובהצלחה לכולן בלידה. עצה קטנה, להתכונן להנקה. לדעת בדיוק איך לתפוש את השד ואת התינוק/ת לפני שמתחילות צרות בהנקה, סדקים, כאבים וכולי.. להיות פתוחות לכל התפתחות בלידה. לא להחליט כלום באופן מוחלט. לידה קלה לכולן.