סיפור הלידה של אמי
טוב - שבוע 41. אני פוסעת בכבדות יתרה אל משרדו של רופא הנשים שלי על מנת לבקש ממנו הפניה לניטור עוברי לשבוע הבא. מזכירה שלו הביטה בי במבט מתפלא ואמרה - ניטור???? את הולכן למיון נשים מותק שלי - שבוע 41, יאללה - תוציאי אותה... כמובן שהרופא שלי תמך בכל מילה ואמר: ניטור? בבית חולים - את יולדת היום!
טוב - ניטור בבית חולים יוכיח לכולם שאני יכולה להמתין עוד שבוע לזירוז... ניסע לבית חולים ונשוב הביתה... או שככה חשבתי.
ב-5 הדקות הראשונות כבר היתה צניחה איומה של דופק עוברי - מהממוצע היפה של 130 צניחה ל-60. ואז אמרו לי שאני אשאשר לניטור של שעה בגלל הירידה. הרופאה שנכנסה לבחון אמרה - בשום אופן לא - לחדר לידה, ועכשיו. זירוז.
תשמעי ג´ני, שבוע 41, אין מה להתמהמה ויש לך פתיחה של 2 סנטימטר... אז יאללה, ירידות כאלה זה משמעותי מדי ואין טעם לקחת סיכון מיותר בשלב שלך... השתכנעתי.
נכנסנו לחדר לידה וקדימה פיטוצין לוריד. פיטוצין, פיצוצים, אותו הדבר.... הצירים התגברו להם לאט לאט ואני הייתי גיבורה אמיתית לזמן של 6 שעות עם צירים במרווח של 5 דקות (ראה תמונת נשימות), ואז כל 2 דקות.... צירים כואבים והבכי התחיל. אפידורל... בדיקה וגינלית אישרה כרגיל שכלום לא זז אצלי. חכי עוד שעתיים, אולי זה יתפתח ואז תקבלי אפידורל, או שנוריד את הזירוז וניתן לך לישון, ונמשיך מחר.
חיכיתי שעתיים, יש לי ברירה? הבכי התגבר עוד ועוד, יואל הפך חסר אונים. ואני הייתי מותשת, בקושי נחתי בין ציר לציר. כמובן - אין התקדמות, סבל לחינם...
הפסיקו את הזירוז.... אחרי שעה בלי הזירוז הבנו שהכאבים זה כבר הצירים שלי... נתנו לי טשטוש, לישון בין ציר לציר ולהרגיש את הציר ברקע...
ברקע עליק... על מי הן עובדות? צרחות עד לב שמיים, אבל מחשבות טיפשיות, אמרתי ליואל, שאני אפילו לא יכולה לתאר לו את המחשבות מרוב שהן טפשיות ואני שוכחת אותן תוך שניות... חחחחחחחח
ואז אחרי שעתיים נוספות, עיניים נפוחות (ראה תמונה של עיניים נפוחות) הרופאה אמרה - אי אפשר לשמוע אותך ככה יותר, אפידורל, עכשיו....
קיבלתי את המרדים בברכה. והאפידורל היה המושיע שלי.
נרדמתי סוף סוף. אחרי שעתיים אני קוראת למיילדת ואומרת לה, יאללה... אני בלידה. היא בדקה, ואכן אני בלידה. כנראה שהכאב עצר את הכל. האפידורל שחרר אותי והלידה התקדמה.
קדימה ג´ני - תגידי שאת מוכנה... לחיצה אחת ועוד אחת ושוב... קדימה.... ועצרי, לאט לאט שלא תיקרעי, לאט... קצת יותר חזק... ראש בחוץ. תנשמי ונוציא את הגוף. לחיצה לחיצה ואמי עליי (ראה תמונה)
זהו... זה הכל.
מאז כולנו משפחה מאושרת