אז הכל מתחיל ביום שלישי בלילה (בעצם כבר יום רביעי) שכרגיל עבדתי עד אחרי חצות, והבטחתי לעצמי (כמו בכל לילה בשבוע האחרון) שממחר אני אלך לישון מוקדם כדי לא להיות עייפה מדי אם אני אלד.

אז הכל מתחיל ביום שלישי בלילה (בעצם כבר יום רביעי) שכרגיל עבדתי עד אחרי חצות, והבטחתי לעצמי (כמו בכל לילה בשבוע האחרון) שממחר אני אלך לישון מוקדם כדי לא להיות עייפה מדי אם אני אלד.
לא עוברות שעתיים והתעוררתי מכאבים (אותם כאבים כמו בשבת לפני שבועיים) התגלגלתי מהמיטה לכיוון השרותים תוך כדאי שאני חושבת שאני הולכת לכתוב לכן בנות שכבר מתחיל להמאס עליי מהכאביים הסתמיים האלה. למה לסבול סתם?
עשיתי פיפי וראיתי הפרשות בכמות מוגזמת אבל מה בצבע נורמלי לא פקק רירי ולא כלום. לא הצלחתי לחזור למיטה והרגשתי שאני צריכה תוך 2 דקות שוב פיפי. הכאבים היו חזקים מאוד והתחלתי לחשוד שאולי כדאי להתחיל למדוד זמן, וגם עוברת המחשבה העיקרית שאם זה כל כך כואב בשלב כל כך מוקדם אז נגמרה ההתלבטות אני רוצה אפידורל. לא נראה לי שאני מסוגלת להגיע לרמות הרבה יותר גבוהות של כאב. השעון מראה הפרש של 4 דקות ופעם 5 (טוב לא הייתי מדוייקת הייתי צרכה פיפי באמצע) אז לא הייתי עדיין בטוחה וחיכתי לסימן נוסף כמו היציאות ושזה הופיע הערתי את רונן (בעלי) אמרתי שצריך לנסוע לבית חולים יש כל 4 דקות ציר. הכנסתי דברים אחרונים לתיק (שאף אחד לא היה צריך אותם) רונן שאל אם יש לו 2 דקות להתרחץ אמרתי שכן. אני בנתיים אסדר דברים אחרונים. סיפרתי לו שהתחתון שלי מעט רטוב, לא זכור לי שהתלכלכתי, וכנראה יש לי המון הפרשות, ועד שהוא לא אמר ירידת מים לא ירד לי האסימון. טוב הם לא ירדו לגמרי אלא הרגשתי זרם כמו במחזור. ואז גם המכנס נרטב. ואני התחלתי להלחיץ אותו. כי זכרתי שאחרי ירידת מים הצירים כואבים יותר.
יצאנו לבית החולים, אני מתקשרת ומעירה את הרופא שלי שיפגוש אותי שם.
בנתיים הצירים יורדים לכל 3 דקות אני משתדלת לא להוציא מילה כי גם ככה שמתי לב שרונן עבר באור אדום (הדוח כנראה בדרך) ואז מתחיל התסריט. - כמובן שרונן נוהג מעל המהירות המותרת, ועוצרת אותנו משטרה. אנחנו עומדים בצד, רונן רצה לצאת החוצה לשוטר, ואני אומרת לו שישאר במקום זה טקסס כאן. אסור לצאת לשוטרים כי הוא עוד יירה בו במקום. צריך לחכות שהשוטר ייגש אלינו. אז אנחנו יושבים ומחכים להוד מעלתו שייסדר את עצמו, שידליק פנס וייתקרב בחשדנות (נו כבר אולי תזוז אין לי את כל הלילה.)שהאדון סוף סוף מגיע ניסינו להסביר לו שאני עם כל 3 דקות ציר וחייבת להגיע לבית החולים, השוטר מצידו מודיע שהוא מזמין אמבולנס ולא נותן לנו להמשיך ( הלו.. אני עם כל 3 דקות ציר ועד שיבוא האמבולנס.....) אבל שום תחנונים והסבר של רונן שאני יולדת מהר לא עוזרים, הוא התקשר להזמין אמבולנס ואנחנו צרכים פשוט לחכות. בנתיים הוא מנסה להסביר שזה הרבה יותר בטוח בשבילי (באותו רגע הדבר היחיד שבטוח בשבילי הוא משהו נגד כאבים).
ואז מגיע האמבולנס עם מכבי האש. (ככה זה כאן הם צמד חמד, קוראים לאחד גם השני מגיע) עומדים 8 בחורים חסונים על הכביש כדי להעביר אותי לאלונקה לתוך האמבולס. עד שהם מסיימים את הפרטים ונכנסים זה נראה כמו נצח. סוף סוף מתחילים לזוז. באותו רגע פשוט חשבתי שזה לא יכול להיות שזה קורה לי, זה נראה לי משהו שיכול להיות רק בקומדיה אמריקאית ( מה כל העולם רוצה לעצור מבעדי להגיע לבית החולים ולאפידורל)
בחור אחד מבקש ממני להגיד לו מתי יש לי תחושה של יציאה (כן אני יודעת מה התחושה שיולדים) ואיך שהוא אומר את זה התחלתי באמת להרגיש משהו למטה. אבל אין לי שום כוונה להודיע לו על זה, לאחר סקירה מהירה של האמבולנס והבנה שאין כאן שום דבר נגד כאבים בשבילי.
מתקרבים לבית החולים (לא מאמינה נראה לי שהוא עוצר בכל רמזור אדום - בשביל מה אתה אמבולנס?) זה שמדד את הצירים בדיוק מודיע של 2 וחצי דקות ציר של 16 שניות. יש הגענו. בחורה מסבירה להם את הדרך למעלית (למה נראה לי שכולם עושים הכל לאט) מגיעים לחדר לידה מעבירים אותי למיטה שלהם, אני עדיין עם הבגדים שלי. המיילדת בודקת ואומרת פתיחה מלאה - אוי לא (אני יודעת שאני אמורה לשמוח שזה בעצם אומר שזה הסוף אבל לי זה רק אמר - אין אפידורל) חיברו אותי למוניטור שישר ניסיתי להוריד. ומיד הרגשתי צורך ללחוץ, 2 לחיצות ואז היא מבקשת ממני להפסיק ללחוץ לא לעשות כלום ( מה להפסיק השתגעת???) כולם מבקשים ממני לא לעשות כלום - בדיעבד הסתבר שחבל התבור היה כרוך פעמיים סביב הצוואר שלו. והיא במהירות סובבה אותו וחתכה אותו. אני שלא ידעתי מה קורה באיזשהו שלב פשוט לחצתי שוב לחיצה שלישית ויצא הייצור הקטנטן שמיד בכה ( לפחות חסך את השאלה התמידית אבל למה הוא לא בוכה?..) אבל היתה שאלה אחרת למה הוא כזה סגול???? כנראה אנחנו תמיד צרכות לדאוג על משהו.
הרופא שלי מגיע כמובן באיחור מה שנותר לו זה להוציא את השיליה. הוא שואל על הפרטים ואז נאמר לו שהגעתי לחדר לידה בשעה 3:32 התינוק נולד בשעה 3:37 בקיצור הלידה ערכה 5 דקות בחדר לידה המיילדת אמרה שבפעם הבאה שאני אעשה קמפינג בבית החולים לפני. שברתי להם את השיא
שקיבלתי את הפיצפון (2.750 ק"ג וזה עוד שהוא נשאר עד סוף שבוע 40) גיליתי תינוק שהוא פשוט שילוב מושלם של 2 הילדים שלי.
שיער כהה כמו של ערן, ופנים כמו של נועה ( איך הוא ידע לקחת את הדברים הטובים מכל אחד??)
ולסיום כמו בכל תסריט אמריקאי - כעבור שעה קלה בזמן שהנקתי הגיע השוטר שעצר אותנו לשאול מה נשמע.