סיפור הלידה של נועם

הכל התחיל בעצם ביום חמישי, 17/12/09- יום לפני התאריך המשוער.

אני כבר הייתי בלחץ עצום ללדת וחסרת סבלנות לחלוטין.

אין כמעט שיטת זרוז שלא ניסיתי. כ"כ רציתי כבר להיות אחרי, לראות את הנסיכה שלי.....



סיפור הלידה של נועם

הכל התחיל בעצם ביום חמישי, 17/12/09- יום לפני התאריך המשוער.

אני כבר הייתי בלחץ עצום ללדת וחסרת סבלנות לחלוטין.

אין כמעט שיטת זרוז שלא ניסיתי. כ"כ רציתי כבר להיות אחרי, לראות את הנסיכה שלי.....

באותו יום הרגשתי דברים משונים בבטן, מעבר לכאבי מחזור....

צירים היום בערך כל עשר דקות, לפעמים כל 20 דק'.... לא משהו משמעותי.....

 

יום שישי 18/12/09- תאריך לידה משוער.

אני מתעוררת בשעה 05:00 בבוקר, הולכת לשירותים ו..... הפתעה!! הפקק הרירי המפורסם!

אני מתרגששששששששת!! מתקשרת לבעלי (היה במשמרת לילה) ומשתפת אותו בחדשות.

 

השעה 07:00- אני הולכת לביקורת במיון יולדות שנקבע מראש.

לחץ דם תקין, שתן תקין, מוניטור- הקטנה זזה יותר מידי- הרופאים לא אוהבים את זה.

יותר מארבע שעות הייתי במוניטור- מייאש!!

הרופא מחליט לא לשחרר ושולח אותי להשגחה. אין שום פתיחה, יש צירים לא סדירים.

בשעה 14:00 אני משוחררת.

 

הולכים לבית לנוח, ואני כל כמה דק' מתקפלת מכאבים. סובלת.... אבל בעיקר בשקט כדי שבעלי לא יאלץ אותי לנסוע שוב לב"ח.

 

בערב היינו בארוחה אצל ההורים שלי, והצירים הפכו לתכופים יותר, הרגשתי יותר פעילות, ואני עדיין בשקט.....

 

23:00 אני כבר סובלת כל 4 דק', לא יכולה יותר. הצירים גם ארוכים, ממש דקה.

יאללה עולים למיון.

 

מקבלים אותי, מוניטור- צירים לא משמעותיים ולא סדירים (סליחה?? כל 4 דק' למשך דקה זה לא סדיר??) ואין שום פתיחה.

הרופא- המתלמד ממש ממש הכאיב לי כשהוא בדק אותי.

אגב, כל הבדיקות האלה ולבעלי לא נותנים כלל להיכנס איתי.

השעה 01:30- הרופא המתלמד מבקש ממני לטייל שעה וחצי ולחזור לבדוק אם יש פתיחה.

אוקיי, מתחילים לטייל ואני לא מצליחה ללכת. לא מסוגלת.

בעלי תומך בי ומרגיע ואומר שהכל זה רק בשביל פיצקי שלנו. מסכן, ניסה לעודד אותי.

אבל עדיין, אני לא מסוגלת ללכת. את המזדרון של המיון לא הצלחתי לסיים.

 

אני חוזרת לרופא המתלמד ומבקשת ממנו שיגיד לי מה לעשות כי אני לא מצליחה ללכת.

הוא מתעקש לבדוק אותי רק בשעה 03:00. רשע רשע רשע!!!

ואני יושבת לי- לבד- מתקפלת מכאבים כל 3-4 דקות.

לא הסכימו לבעלי להיות איתי שלפחות יקל עלי בזמן ציר.

רעיייייייים!!

 

הרופא המתלמד שוב רואה אותי- אין שום פתיחה. הוא רוצה לשחרר אותי לבית.

אני אומרת לו "מה לבית?! אני בקושי הולכת, לא מסוגלת לשבת, לא לעמוד, לא לשכב. מה אני אעשה בבית?!?!"

"טוב...... אז נאשפז אותך בנשים וניתן לך פטידין (חומר טשטוש), מה שיעשה בעיות לדופק של העובר...... נראה מה יהיה".

(רופא מזעזע, כבר אמרתי?!)

החלטתי שהוא סתם רופא רשע וחסר סבלנות! אני אתאשפז ואשאל רופא נורמלי אחר לגבי הפטידין!

וככה עשיתי.

קיבלה אותי אחות מקסימה וחייכנית, הסבירה לי ברוגע ונעימות לגביי הפטידין ובנוסף, שזה יכול להביא לפתיחה.

יאללה, הולכים על זה. כאילו שיש לי ברירה אחרת.....

הזריקה לי פטידין, השעה כבר 04:30 אני מתחילה להיות מטושטשת, מסטולה, בעלי הלך לבית לישון כמה שעות כי מי יודע מה יהיה והמסכן שלי עוד אחרי משמרת לילה מיום חמישי.

 

השעה 06:30 אמא מגיעה להיות איתי קצת.

אני לא ממש מתייחסת אליה כי אני מסובבת עוד מהפטידין אבל מתחילה שוב להרגיש את הצירים בצורה משמעותית יותר.

השעה 09:00 מגיע רופא בכיר (סוף סוף לא מתלמד!!!!) בודק אותי ו"איזה יופי. פתיחה 2, את עולה לחדר לידה".

אוי איזה אושר.

בינתיים חוזרים לחדר מיון להכין אותי ללידה.

עושים חוקן. לכל החוששות- פעולה לא נעימה אך קצרה ביותר ומשחררת ביותר. לא להגיע ללידה בלי לעשות את זה.

 

השעה 12:00- מקבלים אותי בחדר לידה.

מחברים לעירוי, למוניטור.

"רוצה אפידורל?" אני בנתיים מסרבת..... רוצה לנסות בלי.

לאט לאט הרגשתי שאני לא יכולה בלי.... תקראו בבקשה לד"ר אפידורל.....

ד"ר אפידורל מגיע ואני מתההההה מפחד. בעלי מחזיק אותי חזק חזק שלא אזוז בזמן הצירים.

אני חושבת שזה היה השלב שהכי פחדתי ממנו בלידה.

השעה 14:00- אין ממש התקדמות. נותנים לי פיטוצין.

השעה כבר 15:00- אני מתחילה להרגיש כאבים.

הלו, איפה ד"ר אפידורל?! לא אמור לכאוב לי!!!!

מגיעה המיילדת, בודקת, אני בפתיחה של 5 ופתאום המים יורדים. הם לא נקיים.

היא מסבירה לי שזה לא אומר שום דבר, שאני מתקדמת יפה מאוד אבל חשוב שאני אדע שברגע שהקטנה יוצאת אני לא מקבלת אותה מיד אלא יהיה בחדר רופא ילדים שיבדוק אותה. אה, ושלא אלחץ אם לא אשמע אותה בוכה.

 

השעה 16:00

אני מרגישה כבר צורך ללחיצות. מה קורה? זה מוקדם מידי.

בודקים אותי- אני בפתיחה 7.

המיילדת- אין בעיה חמודה, כשאת רוצה- תלחצי, אל תחששי.

 

השעה 16:35- פתיחה 9, יאללה חמודה, בואי נוציא את הקטנה החוצה.

אני עייייייייייפה! אין לי כח ללחוץ!

אבל נזכרת בכל הטיפים שקראתי וראיתי ומחליטה להשתמש בהם, בעלי תומך בצורה בלתי רגילה.

מזכיר לי איך לנשום ומאיפה ללחוץ.

המיילדת מעודדת אותי... קדימה קדימה היא עוד רגע יוצאת....

בעלי גם קורא קריאות עידוד...... יוו איזה לחץ!

 

זהו, אני מותשת לחלוטין, חצי מעולפת..... רק שומעת דברים סביבי אבל לא באמת יכולה להגיב. גם רוצה לשמור אנרגיות לדברים חשובים יותר- כמו לחיצות.

בעלי מסתכל על השעון ואומר "אפי, תראי מה השעה! עד השעה 17:00 את מוציאה אותה!! תחזיקי לי את היד, תמשיכי ללחוץ! תצעקי והיא יוצאת!!"

לקחתי נשימה ארווווווווווכההההההה והנה רואים את הראש!!

אני מזועזעת מהמחשבה שהראש של הקטנה שלי תקוע שם.

 

המיילדת שואלת איפה הרופא ילדים, אני מבינה שהוא לא בסביבה ומסרבת להוציא אותה!!

אני צועקת בהסטריה "איפה הרופא?? איפה הוא??!?!!?"

הבנתי אחרי 2דק' בערך שהוא הגיע ומחכה לקטנה לי.

נתתי לחיצה- הראש מתקדם, המיילדת רוצה לעודד אותי ולוקחת לי את היד לכיוון הראש- אני מסרבת לגעת. אני מפחדת.

 

בעלי מסתכל עלי בעניים ומחזיר אותי לפוקס. "אפי! הראש בחוץ! אני רואה אותו! את עכשיו לוחצת ומוציאה אותה!!"

אני מהנהנת, חוזרת לפוקס. שואלת את המיילדת אם בטוח הרופא פה.

לוחצצצצצצצצצצצצצצצת והנה היא בחוץ!!!

 

ואני שומעת אותה בוכה ואני גם בוכה וצועקת "למה היא בוכה?!?! למה היא בוכה?!?"

מסביב אומרים לי שהיא אמורה לבכות.... אני- "אבל מה פתאום! אמרו לי שהיא לא תבכה!"

מרגיעים אותי ואומרים לי שהילדה בסדר גמור. מושלמת.

שמים אותה עלי והיא כבר לא בוכה ואני בוכה ואומרת שמשהו לא בסדר כי היא כבר לא בוכה.

המיילדת צוחקת ואומרת שזהו, רואים שאני אמא.....

בעלי גם קולט ומתחיל להזיל דמעות..... זהו..... הילדה המושלמת שלנו באמת מושלמת. מקסימה שלי. נסיכה.

 

יצאתי ללא חתכים כלל, אבל קרע קטן אחד וכואב.

תפר אתי בהתחלה, כמובן- רופא מתלמד ומגעיל.

הוא לא הסתדר וקרא לכירורג.

הרגשתי כל תפר ותפר וזה כאב בטירוף.

 

למי אכפת עכשיו? העיקר שהילדה שלנו בסדר.

 

בלילה הראשון היא חירחרה, לקחו לי אותה להשגחה. היא יצאה קצת מנוזלת.

 

זהו, זה הסיפור לידה של נועם שלנו.