סיפור הלידה של נטע

בחמש וחצי אחה"צ אישפזו אותי במחלקה לסיכון גבוה לצורך מתן זירוזבטבליה (pg) המוחדרת לנרתיק.
בתשע וחצי בלילה, אחרי ששלחתי את הבעלול לארגןדברים לילדים ולשים אותם אצל אמא שלי, קיבלתי את הטבליה וחיכיתי שתתחיללעבוד.



2P סטודיו

סיפור הלידה של נטע

הכל מתחיל ביום שלישי ה30.12.08 בערך בשמונה בבוקר.
לאחר הריון תקין,ואחרי שעברתי את תאריך הלידה המשוער (22.12) הגעתי באותו בוקר למעקב "post date" שגרתי במוקד נשים של קופ"ח.
בשבוע שעבר מאז התל"מ התחיל לחץ הדם שלי (שהיה נמוךיחסית כל ההריון) לטפס לאט ובהתמדה ובאותו בוקר לאחר שהגיע לגבהים חדשים (136/95וגם 136/88) הרופא במוקד נתן לי הפניה לזירוז ושלח אותי לבית חולים ללדתכבר.
כאמור הייתי בשבוע 41+.
ב 11 הגענו למיון שם עברנו את הסאגה הרגילה -פרטים, פתיחת וריד, בדיקות דם והמתנה אינסופית למוניטור ולבדיקת רופא.
המוניטורלא הראה צירים בכלל, בדיוק כמו בימים הקודמים, אבל לחץ הדם עדיין היה גבולי מבחינתהסיכון.
בבדיקה הרופא גילה שאני כבר עם פתיחה של 2 ס"מ ומחיקה של 80% ואז הואעשה דבר מעצבן במיוחד - נתן לי להחליט בעצמי אם אני רוצה להתאשפז ולקבל זירוז אוללכת הביתה ולעקוב מקרוב אחרי לחץ הדם.
מאחר ומעקב ל"ד מבחינתי הוא במוקד וידעתישאם אחזור הביתה אז למחרת בבוקר אעבור את כל הסבב הזה שוב (מוקד, מיון וכו') ואגיעבדיוק לאותה נקודה, ובנוסף עדיין קיים סיכון לפתח רעלת בשעות האלה העדפתילהתאשפז.

בחמש וחצי אחה"צ אישפזו אותי במחלקה לסיכון גבוה לצורך מתן זירוזבטבליה (pg) המוחדרת לנרתיק.
בתשע וחצי בלילה, אחרי ששלחתי את הבעלול לארגןדברים לילדים ולשים אותם אצל אמא שלי, קיבלתי את הטבליה וחיכיתי שתתחיללעבוד.
בעשר התחילו הצירים.
כל חמש דקות.
כואב אבל אני מכירה את זה כברובינתיים הכל בסדר.
אמא מתקשרת לשאול אם אני צריכה אותה.
לא. זהבסדר.
בשתים עשרה הבעלול מגיע סוף סוף בחזרה.
אני עם צירים כל שתי דקות, אחרימקלחת.
אני תופסת לו את היד חזק ואנחנו הולכים להסתובב ברחבי המלחקה כדישהעניינים יתקדמו כמו שצריך.
כל ציר אני מועכת לו את היד.
בשתים עשרה וחציאני ניגשת לאחות ומבקשת לבדוק אותי.
משום מה לא נראה לה שזה נצרך והיא אומרת לי"תחזרי כשיהיה לך צורך במשכך כאבים ואז נבדוק. לפני כן לא תהיה התקדמות וחבל סתםלהכניס ידיים".
אני מנסה להגיד לה שיש לי כח סבל לא מבוטל וזה שאני לא צועקת(כמו זו שלידי שהיתה בלידה ראשונה עם פתיחה של 2 ס"מ והתחננה כבר לאפידורל) לא אומרשלא כואב לי ושאין התקדמות.
היא עומדת על שלה, למרות שזו לידה שלישית שלי ואנייודעת איך הגוף שלי מתנהג.
אנחנו ממשיכים להסתובב ולעצור כל שתי דקות עםהצירים.
קיבלתי כדור פיזיו ועשיתי קצת תנועות אגן סיבוביות, דבר שהקל מאד עלהכאבים.
למזלי בערך ברבע לאחת הרופאה שנתנה לי את הpg רואה אותי מתעוותת באמצעציר.
היא בודקת אותי ומודיעה לי שהיה נחמד להכיר אותי ואני עם פתיחה של 4 ס"מבדרך לחדר לידה.
האחות שלא רצתה לבדוק אותי נכנסת ומוודאת שאני רוצהאפידורל.
אני אומרת לא.
"
אז אני לא מורידה אותך. את לא צריכה מרדים ויש להםעומס למטה בחדרים. את יורדת בפתיחה של שמונה!"
אין בעיה.
לא באמת אכפתלי.
אני רק רוצה פטידין לטשטוש כי כואב לי נורא (בכל זאת צירים שלזירוז).
היא לא מסכימה לתת לי.
אין לי מושג למה.
אני מבינה שממנה לא יצאלי כלום, מקסימום לידה אצלם במחלקה במקום בחדר לידה.
גם זה לא אכפת לי. זה אכפתלהם הרבה יותר.
כמה דקות אחר כך עוברת אחות נוספת בשם ריטה שמסתבר אחר כך שהיאגם מיילדת.
אני עוצרת אותה ומבקשת ממנה פטידין, היא אומרת "אין בעיה" ומחברתאותי למוניטור כדי לראות שאין האטות בדופק ושאני יכולה לקבל פטידין.
השעה בערךאחת - אחת וחמישה.
תוך חמש דקות המוניטור מראה שני צירים מטורפים שחורגיםמהסקאלה (130) ואני אומרת לבעלול שלוחץ לי על התחת.
ריטה שומעת את זה ומזנקתאלי, מנתקת אותי מהמוניטור ובודקת.
"
את עם פתיחה של שבע -שמונה!!! עכשיו לחדרלידה!"
היא שולחת את הבעלול להביא כסא גלגלים והסניטר מוריד אותי לךחדרלידה.
אחת ורבע.
אנחנו נכנסם לחדר לידה.
אני שומעת "פק". ירדו ליהמים.
אני קמה מהכסא והכל רטוב.
אני נכנסת לשירותים לעשות פיפי. תוך כדי ישלי ציר חזק.
אני עולה על המיטה ובלי להבין למה או מתי זה התחיל אני לוחצת בלישליטה.
כל כך כאב לי שלא קלטתי בכלל שאלו צירי לחץ.
עד הסוף לא קלטתי שאנייולדת בכלל.
אני יושבת ב45 מעלות וצועקת שכואב לי ואני לא יכולה יותר,
ובעליאומר לי "מה לא יכולה?! הראש שלה בחוץ!"
אני שואגת מכאב ולוחצת תוך כדיכך.
אחת שלושים וארבע.
הילדה בחוץ.

בבת אחת אני מרגישה מסטולה לגמרי,הגוף מפצה על היעדר משכחי הכאבים בכמויות של אנדורפינים - משכחי כאביםטבעיים.
הייתי עשר דקות על המיטה בחדר לידה.
המיילדת לא הספיקה לקפל את החלקהתחתון של המיטה ולהניח את הרגליים שלי על הפדלים.
התינוקת יצאה על המיטה ממשכשהמיילדת בכלל עוזרת לי מהצד ומחזיקה לי את הרגל.
אני מרימה את הראש ורואהתינוקת מתוקה שוכבת על המיטה בין הרגליים שלי, עדיין מחוברת לחבל הטבור.
היאנושמת ופועה בבכי קטנטן ואחר כך שוכבת בשקט.
אני נלחצת והמיילדת מרגיעה אותישהיא נושמת והכל בסדר.
אני מקבלת אותה עלי לרגע אחרי שחבל הטבור נחתך אבל אני כלכך מחוקה שאני מפחדת להפיל אותה.
היא נשקלת, נבדקת נמדדת ונעטפת ואז חוזרתאלי.
אני מנסה להניק והגברת הקטנה תופסת מיד במה מדובר ונצמדת.
שעתיים העברנוככה, היא אני ואבא שלה.
רק בסוף, כשכבר היינו צריכים לעלות למחלקה מההתאוששותלקחו אותה לתינוקיה ואותי למחלקת יולדות.

יצאתי בלי תפרים, לא לקחתי שוםמשכח כאבים ואני מרגישה מעולה.
כל הלידה מרגע שהתחילו הצירים ועד שהקטנטטונתהיתה בחוץ לקחה שלוש וחצי שעות מתוכן עשר דקות של לחיצות בחדר לידה.
חוויהמדהימה ומהירה כל כך שלקח לי זמן להבין שזה נגמר,ונטעהאוצריתהמדהימה שלנו, שהמיילדת אמרה עליה שהיא תינוקת יפה ברגע שיצאה, שממלאת אותנו באושרוהפכה אותנו למשפחה של ממש, יצאה לאויר העולם.