ביום שני בשעה 20:30 בערב אני בעבודה (ברחובות) מתכוננת לעשות עוד משהו אחד קטן וללכת הביתה ופתאום יש רעש מוזר מכיוון הבטן ומים מתחילים לזרום פתחתי בריצה מטורפת לשרותים כדי לא ללכלך את הכסא והשטיח... פלא שחשבתי על זה בכלל, ובינתיים התקשרתי לבעלי שיגיע מתל אביב לבית בראשון.

מאת: שרית

ביום שני בשעה 20:30 בערב אני בעבודה (ברחובות) מתכוננת לעשות עוד משהו אחד קטן וללכת הביתה ופתאום יש רעש מוזר מכיוון הבטן ומים מתחילים לזרום פתחתי בריצה מטורפת לשרותים כדי לא ללכלך את הכסא והשטיח... פלא שחשבתי על זה בכלל, ובינתיים התקשרתי לבעלי שיגיע מתל אביב לבית בראשון. בינתיים אני שוקלת את צעדיי מה לעשות לחכות שיקחו אותי או פשוט לסוע הביתה. החלטתי לסוע למרות ההפצרות של ההורים של בעלי ואפילו של השומרים בכניסה לעבודה. כמובן שמרגע שנכנסתי לאוטו התחילו צירים כל 3 דקות כואבים למדי, להזכירכם ביום שני היה ערפל מאד כבד. נסעתי כל הדרך על 100 קמ"ש במקביל התקשרתי לאמא שלי (בלי דיבורית) כדי שתדבר איתי על מנת להסיח את דעתי מהצירים (שיערתי שאף שוטר לא יתעסק איתי במצב הזה אבל לגבי חוסר האחריות שלי כבר קבלתי על הראש מכל בן אדם אפשרי).

הגעתי הביתה מקלחת זריזה כעבור כמה דקות בעלי הגיע וקדימה נוסעים לתל השומר. הגענו בסביבות 22:00 כמובן שנתקלנו באדישות גורפת אף על פי שלא היה עומס בחדרי לידה רק ב- 22:30 חיברו אותי למוניטור וב-23:00 העבירו אותנו לחדר לידה עם פתיחה 2 ורבע . נתבקשתי לעשות מקלחת זריזה + חוקן שהיה דיי סיוט כי הצירים ממש כאבו. במקביל בקשתי מבעלי שיקרא להם כי אני לא מסוגת לשאת את הכאבים ושיתחילו לתת עירוי לאפידורל (כל העקרונות של נגד אפידורל נמקו בבת אחת.
חשבתי שאם זאת רק ההתחלה אז מה מצפה לי בעוד 12 שעות... סה"כ לידה ראשונה). ב-23:30 הועילו רופא ומיילדת להגיע אחרי החלפת משמרות, אחרי שבעלי קורא להם כבר חצי שעה וגוער בי "למה את לא צועקת כמו כולם ומחזיקה את הכאב בפנים אולי אם תצעקי מישהו יטרח להגיע".
הפתיחה הגיעה ל- 4 ואפשר כבר לקבל עירוי המילדת מבקשת שכשהשקית תגיע ל-800 לקרוא לה.
בשעה 24:00 השקית מגיעה בקושי ל- 400 והצירים כבר לא נותנים הפוגה אני מרגישה לחץ אדיר שאינו מפסיק ואני נאלצת ללחוץ ובכל לחיצה הדופק נעלם ואני מנסה להתעלות על עצמי ולא ללחוץ אבל אני לא מצליחה ואני מתחננת לבעלי תעשה משהו שיגיעו כבר לכאן ויפסיקו להתעלם מאיתנו כי לא ניתן לשאת את הכאב ונראה לי שאני מזיקה לתינוק.
ב- 24:15 נעלם הדופק המוניטור מצפצף האינפוזיה עפה לי בלי שאני שמה לב מרב השתוללות, אני שמה את היד למטה ובעלי אומר שיורד לי דם הוא מצפצף בפעמון יוצא לפתח המסדרון ומתחיל לצעוק שיגיעו כבר הם מגיעים מיד בריצה רופא ושתי מיילדות אני מתחננת לקבל משהו להקלה והם אומרים לי על מה את מדברת הראש כבר בחוץ (מסתבר שבגלל זה נעלם הדופק) הרופא מבקש ללחוץ בכל הכוח אחרי שתי לחיצות הרופא מאיים כי אם הוא לא יצא תוך חמש דקות הוא עושה ואקום כי יש האטות בדופק (באמת תודה רבה איפה הייתם עד עכשיו, אולי אם מישהו היה מתייחס זה לא היה קורה.
אם עד עכשיו הייתי לבד כבר יכלתי ללדת לבד בבית. אני מרגישה שהמיילדת עושה פס אחד של גילוח בעלי אמר שמרב שהיא מיהרה היא חתכה אותי 3 פעמים בגילוח הזה ואז היא מבצעת חיתוך חייץ ללא הרדמה מקומית וכמובן שלא בציר וזה מאד כואב. אבל אז אני נותנת את הלחיצה של חיי וסהר מגיח החוצה שמים אותו מיד עלי אבל אני כל כך שקועה בכאב שלי שאני לא מסוגלת להתייחס אליו ובעלי מסתכל עלי עם דמעות בעיניים.

היחיד שאני רוצה לציין לטובה הוא הרופא התופר שהיה מאד סבלני ואפילו הצלחנו להתבדח איתו.

אז מה היה לנו כאן ....

לידה רגילה, טבעית סה"כ 4.5 שעות מרגע ירידת מים + חתך אחד וסהר חמוד אחד שנולד עם מלא מלא שערות על הראש.