ילדתי ביום שני 4.9.06 (בדיוק בתאריך שבעלי הימר עליו...) בשעה 16:06 יצאה הקטנטונת שלנו לעולם ומאז יש לנו חיוך ענק לרוח על הפנים.....

ילדתי ביום שני 4.9.06 (בדיוק בתאריך שבעלי הימר עליו...) בשעה 16:06 יצאה הקטנטונת שלנו לעולם ומאז יש לנו חיוך ענק לרוח על הפנים.....
אז ככה, ביום שבת בלילה בהיותי כאן, אצל הורי מול המחשב (כותבת לכן) הרגשתי צירים, אבל לא רציתי לכתוב את זה כי לא רציתי שוב לחוללל כאן מהומות מיותרות והרי הייתי בטוחה כבר שזה סתם תזוזות קלות כמו שיש כל חודש 9...
חשוב לי לציין שבאותו היום הייתי חסרת שקט מתמיד ולא יכולתי לנוח ולא לדקה. וכשחזרתי הביתה ב3:00 לפנות בוקר (חכיתי לבעלי אצל ההורים שיחזור מהעבודה) לקחנו את הכלבה שלנו לטיול. בשעה 3:45 נכנסתי להתקלח ואח"כ בעלי עשה לי עיסוי פרינאום והלכנו לישון.......
אני עוד לא הספקתי להרדם ופתאום.... הרגשתי זרם חם חם חם וטפטף במהירות ומרטיב לי את כל הרגליים- התחלתי לגמגם ולמלמל, שאני חצי ישנה "נראה לי שיש לי ירידת מים..." בעלי שכבר נרדם לא הבין מה קרה ואז קמתי מהמיטה וראינו של החצי שלי מלא מים ושאני ממשיכה לנזול.... כמות המים שירדה לי היתה ענקית ודרך אגב, לא היה לה שום ריח!!!!!
הבטן ירדה בבת אחת, ונראיתי כאילו שאין לי כלום בבטן, ישר החלפתי בגדים ונסענו ל"לניאדו".
שם בדקו אותי במוניטור וגילו שיש לי צירונים לא סדירים ושאכן הייתה ירידת מים, פתיחה של אצבע וחצי.
ישר רצו לתקוע לי עירוי ואני כמובן שלא הסכמתי.
אמרו לי שאחרי 18 שעות (במידה ולא אלד) יתנו לי אנטיביוטיקה לוריד וזירוז, אני כמובן שלא הסכמתי!!!!
התווכחתי עם כל הרופאים ובסוף הם הסכימו לתת לי את האנטיביוטיקה בכדורים דרך הפה.אחרי שהתייעצנו עם מדריכת הקורס הכנה ללידה שלנו, גילינו שניתן לקנות כדורים טבעיים הומהופטיים לזירוז, אז כמובן שבעלי נסע לקנות. בלילה של יום שבת נשארתי ערה והחליטו לאשפז אותי בבית חולים ולראות לאן העניינים יובילו (אסור לשחרר אחרי ירידת מים, מחשש לזיהומים).
באותו היום הרגשתי נורא, אושפזתי במחלקת יולדות וראיתי איך כל הנשים מסתובבות להן שמה עם התינוקות החדשים שלהם, ראיתי את המשפחות המאושרות ולא הבנתי למה לי זה לא קורה....
דברתי עם הקטנטונת וניסיתי להרגע- זכרתי שהיא הבטיחה לי שהכל יהיה בסדר ולא הבנתי למה היא לא "ממלאת" את הבטחתה????
בעלי נפרד ממני באותו לילה בחיבוקים ונשיקות ואמר לי "דיר באלק את יולדת ואני לא כאן...." הבטחתי לו שאדווח לו אם יהיו התפתחויות.
בשעה 3:00 ביום ראשון בלילה (שזה כבר יום שני לפי התאריך בעצם...)קמתי עם צירים, בהתחלה הכל היה נפלא. עשיתי את תרגילי הנשימה שלמדנו בקרוס, הזזתי את האגן במעגליות, קמרתי את הגב, עשיתי דמיון מודרך מקלחות, ישבתי על הכדור. אבל, הצירים שפתחתי הלכו והתגברו בצורה משמעותית והמרווחים בין הצירים היו מרווחים נדירים בין ציר לציר.
בשעה 6:00 התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שיגיע, הייתי זקוקה לחיבוק ממנו!!!
הלכתי לאחיות ובקשתי מהן שתעשנה לי בבקשה עוד מוניטור (בשעה 6:00) הן צחקו אלי ואמרו לי שאני עדיין מאוד רחוקה מלידה ושמה שאני מתארת להן נשמע כמו התכווצויות, כי זה נשמע להן יותר מידיי צפוף...
לבסוף הן התשכנעו ועשו לי מוניטור והיו בהלם- הצירים שלי היו ממש חזקים וצפופים. הן התחננו בפני לקחת אפידורל ואני בשלי "מה פתאום, שאני אקח, קטן עלי אני רוצה רק לידה טבעית!!!!"
נתנו לי שני נרות להרגעה וכלום לא עזר, הצירים הלכו להתגברו והפתיחה הייתה רק 2 אצבעות. יצאתי החוצה וראיתי את בעלי, הוא ישר חיבק אותי ואני התחלתי לבכות....
הוא התחיל לעסות אותי עם הכדורק טניס בגב ועודד אותי מאוד- הוא היה מקסים ועזר לי לאורך כל הדרך!!!!! כבר אמרתי לכן שיש לי בעל שחבל על הזמן???
אחרי חצי שעה שוב נכנסנו למוניטור והצירים התגברו הם הגיעו למספר 140 (בלי שום משככי כאבים וזה כאב!!!!) אבל אני בשלי וכולם סביבי מתחננים. רק בעלי מעודד אותי ותומך בי.
בסוף הושיבו אותי על כיסא גלגלים ולקחו אותי לחדר לידה, המיילדת שלי, שריחמה עלי מאוד... הציעה לי ללכת לעשות אמבטיה עם כדור פזיו. נכנסנו לאמבטיה שלושתינו, אני המיילדת ובעלי עם הכדור טניס ושם....... שם נשברתי והתחלתי לבכות!!!!
כלום לא עזר ואני נראיתי גמורה והרגשתי מאוכזבת מעצמי, לא היה לי כוח יותר ופחדתי שאם זה ככה מה יהיה בשלבים מאוחרים יותר. בכיתי לבעלי ולבסוף החלטנו יחד שזהו, לוקחים אפידורל ומקווים לטוב...
קבלתי אפידורל בשעה 9:00 והכל נראה אחרת אחרי 5 דקות. בזמן שהמרדים דקר אותי היו לי 4 צירים שכמעט התעלפתי בהם.... הדקירה לא כאבה בכלל, להפך, היא הייתה כל כך נעימה וקרירה. הכאבים נשכחו תוך 6 דקות בערך ולי היה חיוך של טמבל על הפרצוף....
התחלתי להגיד למרדים שאני אוהבת אותו ושהוא הציל אותי וגם למיילדת וכמובן לבעלי....
אחרי זה הלכנו לישון וקמתי עם פתיחה של 8....
הכל הלך חלק, בשעה 16:06 "עפרי" שלנו הקטנטונת נולדה.
ממש "יריתי" אותה החוצה במהירות, זה היה הרגע שחיכינו לו, הרגע הכי מאושר בחיינו-זהו עכשיו אנחנו כבר משפחה.
שמחתי שלקחתי את האפידורל, כל יכולתי להיות קשובה למיילדת ולהתרכז בלידה עצמה ולא רק להתמודד עם הכאב....
בצירי הלחץ לא הרגשתי כלום, לא כאב בכלל....
עפרי יצאה מהממת בלי שטפי דם וחבלות- קטנה ויפה.
2990 ק"ג ואני בלי תפרים, סדקים, חתכים- כלום!!!!
היינו בחדר לידה יחד 3 שעות- בהם נשקנו, חבקנו ושרנו לה שירים ולבסוף הופרדנו והועברתי לחדר.
הייתי בחדר של 2 בנות ועשיתי ביות (מומלץ בחום)
אחרי 3 ימים שוחררנו הביתה ומאז אנחנו יחד שמחים, מאושרים ולומדים יחד להכיר אחד את השני....