הגענו לרופא, שעשה לי אולטרא סאונד וכרגיל, המהם לעצמו, דופק בסדר... מצג ראש... מים... אממ... אין מים!"

התחלתי להרגיש התרגשות שמלווה בהבנה שאולי באמת אני אלד ביום האזכרה של סבתא שלי, שממילא התכוונו לקרוא לתינוקת על שמה.

ככה גם ביום שני וגם ביום שלישי הרגשתי בערב למשך כמה זמן צירים חלשים מאוד ולא סדירים.

ביום שלישי באנו לישון אצל ההורים כדי לבוא בבוקר של יום רביעי לרופאבקופת חולים לבדיקה שגרתית, בבוקר, לפני שהלכנו לקופה, אמא שלי אמרה לי בצחוק: "היום זה יום ההזכרה של סבתא, אז תבקשי מהרופא שישלח אותך לזירוז", אמרתי לה: "אין בעיה".

הגענו לרופא, שעשה לי אולטרא סאונד וכרגיל, המהם לעצמו, דופק בסדר... מצג ראש... מים... אממ... אין מים!"

התחלתי להרגיש התרגשות שמלווה בהבנה שאולי באמת אני אלד ביום האזכרה של סבתא שלי, שממילא התכוונו לקרוא לתינוקת על שמה.

הייתי בשוק ולא בשוק, הרופא שלח אותנו לחדר לידה עם אבחנה של מיעוט מים וצורך בזירוז.

נסענו לבית החולים ולא הפסקנו לצחוק, מי היה מאמין שככה זה יתחיל? תמיד דמיינו ירידת מים, צירים שיתחילו בבית... אבל אלוהים מסתכל עלינו מתכננים תוכניות וצוחק.

הגענו להדסה הר הצופים למחלקת יולדות, עשו לי אולטרא סאונד, ובאמת, אין מים! לא, לא ירדו לי המים, אבל מסתבר שהשילייה שלי לא החזיקה מעמד...

קיבלו אותי לקבלת יולדות, נאלצתי להתפשט, וללבוש חלוק, האחות בקבלה עשתה לי בדיקה פנימית והודיעה לי חגיגית, "יש לך פתיחה של שלוש וחצי ומחיקת צוואר הרחם של שמונים אחוז!"

מיד התחילה כל ההכנה שלי להיכנס לחדר לידה, בעלי היקר מיד ביקש את חדר לידה שש, שידוע מאוד בהדסה בשל הגודל שלו והנוף הפנורמי המרהיב שנשקף מחלונותיו.

נכנסנו לחדר.... והתחלנו להשתעמם, אין צירים, אין בדיקות... אני ברצינות הולכת ללדת?

בעלי השתעמם והלך לחפש לו עיתון ואני נשארתי לנמנם (הרי חייבים לישון לפני הלידה בכל רגע אפשרי, לא?) ואז הגיעה מיילדת, וחיברה אותי למוניטור וכמובן הלכה והשאירה אותי תקועה, מחוברת למיטה בלי יכולת להתקשר לקובי להגיד לו לחזור כי יש לי שמש בעיניים! אני כמו חיפושית הפוכה.

לאחר כמה זמן, הגיעה המיילדת והודיעה לי שאני לא יכולה לזוז שעה מהמיטה כי היו ירידות בדופק של העובר... ואני כמובן דווקא עכשיו חייבת פיפי.

אחרי הרבה עצבים, ועשיית פיפי בכלייה, התחלפה משמרת וסוף סוף הצמידו לי מיילדת, ואחת מפחידה, ענקית ומלחיצה שצעקה עלי שזה לא יהיה מה שחשבתי ואין מה לעשות, רק כי רציתי לדעת אם אני אוכל לקום מהמיטה מתישהו במהלך הלידה.

כמובן שמתוקף תפקידה בתור המיילדת שלי היא מקבלת את התענוג המפוקפק של בדיקה שלי. ומכריזה: "ארבע אצבעות" מה... זהו? לא זז כלום?

אז היא פוקעת לי את הקרומים, פעולה שהיא חמודה כמו שהיא נשמעת... ממש לא... ואחרי כמה זמן הצירים לא נהיים סדירים... אבל מתחילים להכאיב, מאוד!

לאחר כמה זמן נכנסת לחדר הלידה בחורה צעירה וחמודה שאומרת "שלום, אני סטודנטית לרפואה שבאתי להשתתף בלידה שלך, ואמא שלך פה במסדרון ושואלת מה קורה ואם היא יכולה להיכנס".

טוב... תכניסי אותה...

אמא שלי נכנסה וישר הרגעתי אותה שהיא לא הולכת להיות בלידה שלי כי ממילא אני לא אלד לפני שתיים בלילה. והיא לא נרתעה ונשארה.

לאחר מכן נכנסה רופאה צעירה שהורתה לתת לי פיטוצין. (כל הדמויות המוזכרות לעיל, בנוסף לעוד רופאה, יהיו עתידים להשתתף בלידה שלי, שתי רופאות, סטודנטית לרפואה, אחות מיילדת, קובי ואמא שלי, לא פחות! מזל שנתנו לנו את חדר שש, ככה היה מקום לכולם).

ומהרגע שהזריקו לי את הפיטוצין, התחילו לי צירים חזקים, מה זה חזקים, ולא יכלתי לעמוד בכל העקרונות שלי נגד האפידורל ומיד דרשתי את שלי, שהגיע בדמות רופא מרדים, שכמובן היה חייב לעשן סיגרייה בדרך לזריקה שלי.

"תוך שניים שלושה צירים את לא תרגישי כלום" רק טוב שתוך שניים שלושה צירים התחלתי להרגיש לחץ, תרתי משמע, והודעתי למיילדת: "יש לי לחץ בטוסיק!"

אמא שלי מיד התחילה להתלהב, והמיילדת ניסתה להרגיע את ההתלהבות, אבל היא בדקה אותי והודיעה: "פתיחה של תשע אצבעות". אנחנו בלידה.

מיד הניחו לי שני הדומים לרגליים, כי למרות כל התכנונים שלי כנראה שאני כבר לא אוכל ללדת בישיבה או בכריעה אלא בשכיבה. והורו לי ללחוץ.

אז לחצתי, ולחצתי, ובאיזה שהוא שלב התחיל להיות לחץ מסביבי, כנראה שהנרתיק שלי צר מדי ויהיה צורך בוואקום. אוי מי גוד...

אז הגיעה הרופאה והתחיל מאבק שלם בינה לביןהמיילדת שהתעקשה ליילד אותי באופן טבעי.

לאחר שעה שאני דוחפת, צועקת על כולם לצאת מהחדר, כמעט מקיאה, ומקבלת עזרה בנשימה, אני שומעת את מיכל המיילדת אומרת, "אין ברירה, אני חייבת לחתוך אותך" לפני שהספקתי לסיים לצעוק את הלא, אני צורחת כשאני מרגישה סכין חותכת אותי, באזור די רגיש הייתי אומרת, ומיד אחר כך הרגשתי שבבת אחת היא יוצאת! מן התרוקנות כזאת ומיד אחריה בכי מתוק.

אני עדיין בשוק מוחלט שחתכו אותי (הכל היה עניין של שניות) וחותכים את חבל הטבור ומניחים את רוני עלי, כזאת יפה, מושלמת עם עיניים כחולות וצלולות, כולה לבנה וזעירה וצורחת. חתיכת ריאות יש לה.

אמא שלי, שהוציאו אותה כי כמעט עשו לי וואקום, נכנסה בוכה, וקובי ישר התחבר אליה וצילם מכל הכיוונים...

כבר בחדר הלידה הנקתי אותה, ואני ממשיכה מאז, היא כבר בת שבעה חודשים...

תינוקת מהממת ומתוקה שכולם מעריצים.