נסעתי עם יוסי שלי לביקורת בבילינסון עקב התאונה שעבר, ובאותה הזדמנות הלכנו גם לבדיקת מוניטור (סוף שבוע 40). בבדיקה נצפו צירים סדירים כל 4 דקות, עם פתיחה של 1.5 ס"מ ומחיקה של 80%. אבל... לא הרגשתי כלום!

 

הכל מתחיל ארבעה ימים לפני הלידה.

נסעתי עם יוסי שלי לביקורת בבילינסון עקב התאונה שעבר, ובאותה הזדמנות הלכנו גם לבדיקת מוניטור (סוף שבוע 40). בבדיקה נצפו צירים סדירים כל 4 דקות, עם פתיחה של 1.5 ס"מ ומחיקה של 80%. אבל... לא הרגשתי כלום!

כעבור יומיים נסעתי שוב למוניטור, הפעם מרגישה התכווצויות כל כמה דקות, משוכנעת שיש לי צירים, ולמרבה הפלא- כלום!

טוב, זה כבר די מלחיץ כשאני לא יודעת לפענח מה אני מרגישה, לא יודעת להקשיב לגוף שלי. איך אדע מתי באמת ללכת לבית החולים?

אז זהו. זה נכון מה שכולם אומרים: "כשיהיו צירים את כבר תדעי". ידעתי. אי אפשר לטעות בסוג הכאב.

בלילה שבין רביעי לחמישי, בשעה 3 וחצי לפנות בוקר התעוררתי עם צירים סדירים כל 3 דקות!!! אין זמן להתארגן, אין זמן לעכל שזה קורה.

הערתי את יוסי ואת אמא שלי (שהיתה אצלי כמה ימים והבטיחה שהיא לא זזה עד שתהיה סבתא). בארבע התקשרנו לחבר שיבוא לקחת אותנו לביה"ח (הוא היה בכוננות...), ולסיגל הדולה הגדולה מכולן!

 

בכל ציר אני נשענת על קיר, אמא מעסה לי את הגב, יוסי, על קביים תומך כל הזמן. הגענו לבילינסון בחמש בבוקר, עם פתיחה של 5 ס"מ.

צ'יק צ'ק נכנסנו לחדר לידה. שם קיבלה אותנו מיילדת מקסימה ונכנסתי לבקשתי למקלחת. המים החמים היו נהדרים ועזרו לי להתגבר על הצירים הכואבים.

לאחר מספר דקות סיגל הגיעה, יצאתי מהמקלחת, ואמרתי שאולי כדאי לקרוא למרדים... נראה לי שאני רוצה אפידורל...

המיילדת בדקה את מצב הפתיחה והודיעה: "את בפתיחה של 7, אין טעם לאפידורל, תיכף מתחילים ללחוץ!"

 

אמאל'ה. בלי אפידורל? אני, שמתלוננת על כל כאב הכי קטן, אני שפוחדת כל כך, אני אלד בלי אפידורל?

טוב. ביקשתי מהמיילדת לשנות את המיטה למצב ישיבה, הסתובבתי עם הפנים לכיוון המשענת, עומדת על הברכיים, כשכל הזמן הזה סיגל מעסה לי את הגב בשמן.

הצירים מתגברים, ונעשים תכופים יותר ויותר, עד שנדמה שזהו ציר אחד ארוווווך בלי הפסקה.

 

והנה מתחילים ללחוץ. יוסי עומד לידי, נשען על המיטה (הרגל מגובסת...) ולוחש לי כמה אני גדולה וכמה שהוא אוהב אותי... מחזיק לי את היד וכל כולו איתי.

סיגל לא מפסיקה לעודד ולחזק אותי, מעסה לי את הגב בשמן ופשוט נמצאת שם בשבילי.

 

אמא מחכה באזור ההמתנה להולדת נכדתה הראשונה, ואני- אני לוחצת. הכי חזק שאני יכולה. מרגישה לחץ חזק כלפי מטה, כמו צורך לעשות קקי (סליחה...), נושכת את משענת המיטה, לוחצת ליוסי את היד ומדברת אל הילדה שלי. מבקשת ממנה שתבוא כבר...

 

פוחדת, מבוהלת, לא מכירה את סוג הכאב הזה, לא יודעת למה לצפות...

מרגישה כמו חיה פצועה. נוהמת, נאנחת, ומדי פעם צועקת. צעקות מבפנים, מהבטן, לוחצת עם כל ציר, מתוך תחושה פנימית מתי נכון לי ללחוץ.

 

ואז, בשעה 6:55 , ברגע אחד- שקט, דממה, ומיד בכי. בכי של הילדה שלי, בכי של החיים החדשים שהבאתי לעולם. איזה אושר. הנה הילדה שלי בחוץ! עשינו את זה! אני עשיתי את זה!

 

עם העזרה והאהבה של יוסי שלי, האיש הכי יקר לי בעולם, האיש שאיתו בחרתי להקים משפחה. אין בעולם אף אחד שהייתי רוצה לידי ברגע הזה! בחיים האלה!

 

ואמא, שחיכתה בחוץ אך היתה איתי בכל רגע. אמא שמתמודדת כמו גיבורה עם מחלה לא קלה, והיום היא סבתא למופת ובע"ה בדרך להחלמה מלאה (טפו טפו טפו).

וסיגל, אין כמוך סיגל.

עם כל כך הרבה רוך ועדינות ידעת בדיוק איפה לגעת, איך לגעת ובעיקר מה לומר. כל מילה שלך נכנסה היישר אל הלב. העידוד, התמיכה, החום והרכות שלך נכנסו ונשארו חקוקים בליבי!

תודה סיגל, אני אוהבת אותך!