סיפור הלידה של שיר

הריון שני – קשה מקודמו. אני חושבת שהיתה לי כל תופעת לוואי שכתובה ואולי גם כמה שלא כתובות בספרים... בנוסף, הייתי מבולבלת, חרדה, כל הזמן ראיתי שחורות ואולי בגלל זה לא הלכתי לבדוק חדרי לידה ועד הרגע האחרון לא החלטתי היכן אני רוצה ללדת. פחדתי.



סיפור הלידה של שיר

הריון שני – קשה מקודמו. אני חושבת שהיתה לי כל תופעת לוואי שכתובה ואולי גם כמה שלא כתובות בספרים... בנוסף, הייתי מבולבלת, חרדה, כל הזמן ראיתי שחורות ואולי בגלל זה לא הלכתי לבדוק חדרי לידה ועד הרגע האחרון לא החלטתי היכן אני רוצה ללדת. פחדתי.

רציתי לידה טבעית- אך בליבי ידעתי שאין צ'אנס בעולם שאני אעמוד בכאבים הכרוכים בלידה כזו – אז השארתי את הפנטזיות שלי בצד.

 

במהלך השבוע וחצי לפני הלידה היו לי מדי פעם צירונים – אחת לכמה שעות – לא הובילו לכלום. ככה לפחות חשבתי. מאחר וזו לידה שניה היתה לי פתיחה של 2.5 ס"מ שבוע לפני הלידה ... הציפיה ללידה היתה רבה כי כבר נכנסתי לשבוע 41 וכבר מאוד רציתי שהקטנה שלנו תצא.

 

ביום שבת ה- 21.01.06 – בחמש בבוקר התעוררתי עם צירים. חלשים, כל 15-20 דקות. הם היו לא סדירים, לפעמים ציר בשעה – 3/4 שעה. פתאום 10 דקות. וזכרתי מקורס ההכנה ללידה שעברתי בהריון הראשון שאמרו לי בזמנו שכדאי ללכת למיון יולדות כאשר יש צירים סדירים כל 5 דקות במשך כשעה... אז חיכיתי בבית וחיכיתי – כך עד הצהריים  - עם צירים לחלוטין נסבלים – כמו כאב מחזור יחסית קל.

בסביבות 12 בצהריים – הצירים פסקו לי כמעט לחלוטין ואני כמובן פחדתי ש"אוף, בסוף גם היום אני עוד לא אלד". אבל... הרגשתי לחץ למטה. כל פעם לחץ גדול יותר ויותר. בשתיים וחצי החלטתי שאני ובעלי נעשה הליכה בשכונה – כדי להתאוורר ולחשוב פחות על התהליך. תוך כדי ההליכה פתאום תקף אותי ציר כואב כל כך – בבת אחת – שלא הייתי מסוגלת לזוז. החזקתי בבעלי ובעץ לידי ונשמתי. 

המשכתי ללכת. עוד ציר. נשימה ארוכה. לחץ מתגבר למטה – כאילו חייבת לשירותים. החלטנו לעלות הביתה ולנסוע ללניאדו. בבית פתאום נרגע לי קצת – ואז שוב התלבטתי אם לצאת לבית יולדות או לא – כי שוב – לא היו לי צירים סדירים רק לחצים הולכים וגוברים. תודה לאל שאמא שלי היתה בבית ואמרה לי – "תצאי עכשיו ללניאדו- בלידה שלך בכלל לא הרגשתי צירים רק לחץ".

 

 ב-15:10 הגעתי למיון יולדות בלניאדו. מהר חיברו אותי למוניטור ובדקו לי פתיחה – מיילדת מקסימה בשם אילנה. 7 ס"מ! "גברת חמודה –את כבר בלידה פעילה - מהר לחדר לידה" 7 ס"מ!! אני יודעת

ש 8 ס"מ זה הגבול לקבלת אפידורל שיהיה יעיל!! ואני יודעת שלא אעמוד בלידה טבעית! " את רוצה אפידורל?" היא שואלת אותי עם חיוך קורן. אני לא יודעת. קשה לי לנשום מרוב שאני מבולבלת אבל אני מדברת איתה ומחייכת. שוב ציר חזק – נשימה. אני שואלת: "מה את אומרת? את יודעת לא אני. אני אעמוד בזה? ואפידורל לא יעכב לי את הלידה בשלב כזה מאוחר?" הפחד תוקף ואני לא יודעת. אילנה מסתכלת עליי ותשובתה " אני לא יכולה להחליט בשבילך אך הגעת לפתיחה של 7 ס"מ ואת עדיין מחייכת – את נושמת טוב ולכן אני מאמינה שאת מסוגלת לעבור את הלידה בלי אפידורל." אני מתחילה בלבי קצת יותר להאמין בעצמי ובאפשרות שאעמוד בילדה טבעית – אך הראש אומר לי "לידה טבעית – זה מטורף". הסכמנו שהיא תכין אותי לקבלת אפידורל.

 

נכנסתי לחדר לידה (חדר מס' 6) -  המיילדת שלי, טובה מנדל, עם פנים טובים ונעימים מחייכת אליי – שוב השאלה – את רוצה אפידורל? שאלה טובה – כשאדע אודיע לך... בינתיים עירוי של ליטר נוזלים.  – נכנסת מיילדת נוספת – מרגלית לשאול איך מתקדם (כנראה האחראית שם). אני עדיין בעמידה כי עוד לא הספיקו להכין את המיטה. תוך כדי מגיע ציר מטורף – אני זוכרת שהיה כתוב איפשהו שהצירים בשלב הזה אורכים כדקה – זה בראש שלי כל הזמן אז אני נושמת נשימה ארוכה במיוחד. מרגלית ישר תופסת לי את הבטן משעינה אותי על הרגל שלה ומקלה עליי את הכאב בצורה מדהימה. היא יוצאת מהחדר. עוד ציר – טובה עושה לי שיאצו -  עוזרת לי לעבור את הציר. "רוצה כדור? זה יכול להקל על הלחצים" אני לא מספיקה לענות לה והיא כבר מושיבה אותי על כדור פיזיותרפי גדול. איזו הקלה. אני מחייכת ואומרת תודה. גם טובה יוצאת – להביא טפסים או משהו. אני לבד בחדר – על הכדור, ראש נשען על צד המיטה. עוד ציר אני נושמת. אני שרה – מה? את השיר ההודי מהפרסומת לשוקולד פרה. מנגינה מדבקת לא? "אג'ה אג'ה אה...." בעלי לידי - אך אני לא מסוגלת שהוא ייגע בי – אני צריכה להתגבר לבד. אני מרוכזת בעצמי, מקשיבה לכאב  - וקשה לי להאמין שאני כותבת את זה – אבל אני זורמת איתו – עם הכאב.

 

כלום זמן עובר, עוד ציר עוד נשימה ושרה. אני מדברת לילדה שלי וכל הזמן מזכירה לעצמי שעוד קצת ואנחנו נחבוק בת. טובה המיילדת נכנסת, מחכה שיעבור עוד ציר ואני עולה למיטה כדי שהיא תבדוק התקדמות. היא בודקת – 8 ס"מ . תוך כדי – שוב עולה שאלת האפידורל. הזדמנות אחרונה לאפידורל שיהיה יעיל. 15 שניות בערך עוברות – ושוב ציר חזק נורא. טובה שוב בודקת – ואומרת 9 ס"מ  אני מרגישה את הלחץ גובר כי אני יודעת שאחרתי את הרכבת – "אם אני אקח אפידורל עכשיו אז אני פשוט מטומטמת". טובה שואלת אותי אם אני רוצה שהיא תפקע לי את שק מי השפיר. אני לא יודעת לענות לה. אני מבולבלת מרגישה חסרת אונים. היא מתחילה להגיד לי למה זה עלול לגרום. אני כולי מפוחדת. אני יודעת שפקיעת השק מזרזת את התהליך וזהו – יולדים – אבל אני לא בטוחה שאני מסוגלת ואני יודעת שאני בלי אפידורל – ו... אלוהים, איך אני אעשה את זה? טובה לא עושה כלום בלי אישורי. מרגלית נכנסת – כמו מלאך משמים – " איך מתקדם?" "פתיחה 9" אני מתחילה לצעוק שכואב "אני מרגישה שאני צריכה לדחוף". מרגלית שואלת את טובה אם היא כבר פקעה לי שק מי שפיר. לא עוד לא.  היא חכתה לאישור שלי. הרגשתי אבודה  - מרגלית לקחה את ה"מסרגה" – "אני צריכה לדחוף" אני צועקת – אבל מחכה. מרגלית פוקעת את השק אני מרגישה את המים עם הלחץ הגובר – מרגישה מסוחררת ואני יולדת. אני שומעת כל מיני הוראות אבל לא מבינה מה רוצים. אילנה נמצאת גם – הן שלוש איתי – טובה, מרגלית ואילנה. טובה – מיילדת את התינוקת מרגלית ואילנה עוזרות לי עם הרגליים "הילה הילה, את לא קשובה. קחי נשימה עמוקה ועכשיו תנשמי איתי" ככה אילנה ומסתכלת לי בעיניים. אני – ילדה טובה, כמו שתמיד למדו אותי – אוספת את עצמי מתרכזת ונושמת – כל לחץ נשימות. אילנה מעודדת אותי – "גיבורה" היא קוראת לי "את מקסימה, את נהדרת". ברקע בעלי – שהיה כל כך מעורב בלידה הראשונה – פשוט בהלם מהמהירות בה הכל מתרחש. אילנה מעודדת – אני צועקת לה "כפרה עלייך" – כי היא פתאום מזכירה לי מישהי ונותנת לי תחושה של בת משפחה. מרגלית ואילנה מחייכות אליי כל הזמן – תוך כדי עידוד ועזרה ופניה של טובה – מראות על ריכוז גבוה – אך עדיין עם חיוך, בהוצאת התינוקת. עם כל דחיפה אני צועקת לילדה שלי – "יפה שלי, אני אוהבת אותך, יפה שלי" – הרגשתי כמו הרבנית קוק... לא זוכרת צעקות של כאב – המרתי אותן בצעקות אהבה לבת שלי. ביקשתי ממנה שתעזור לאמא שלה (לי) להוציא אותה בריאה ושלמה ולא הפסקתי לברך אותה.

 

אחרי 10 דקות של לחיצות – הרגשתי אותה יוצאת – תחושה שאי אפשר להסביר – רגע של התעלות כשהראש יוצא ומיד אחריו הגוף מחליק עם מי השפיר הכלואים מאחור. תחושה חמימה ומרוממת רוח. תחושת אושר עם בלבול. למה בלבול? כי עברתי לידה טבעית. ותוך כדי אני לא מאמינה "היא בחוץ?" אני שואלת – וחוזרת ושואלת, ובעלי אומר לי " כן יפה שלי, היא בחוץ" ושוב אני שואלת –"היא כבר בחוץ? זהו?" אני שומעת אותה. את הנשימה הראשונה. מניחים אותה ישר עליי – כמו שרציתי. היא קטנה – 2.800. קצת סגלגלה. קטנה ומתוקה שלי. דמעות של אושר מציפות אותי – ואני מחייכת אליה. קטנה שלי. יפה של אמא. אושר עולם. כמה חיכינו לך, ילדה יפה שלנו. "השעה 16:37." טובה אומרת. שעה וחצי ויש לנו ילדה.

 

אחרי החלק המופלא – מגיע החלק המופלא פחות של שיליה ואחריה... תפרים... בינתיים לקחו את התינוקת לטיפול – לחדר תינוקות לחימום (טמפרטורת הגוף שלה היתה נמוכה יחסית). את החלק הזה אני עוברת בעזרת האמונה שאם ילדתי טבעי – "קטן עליי" כמה זריקות להרדמה מקומית ותפרים... אני משננת לי בראש שיש לי תינוקת ושהלידה ב"ה עברה בשלום ולתינוקת שלום והכל שווה את זה. בסיום החלק השני הלא סימפטי – טובה דואגת לי לכרית הנקה גדולה – עוטפת אותי בה ובשמיכות בתנוחת עובר שמקלה עליי מאוד. הדאגה שלה והאהבה בה היא עושה זאת ניכרים ואני כולי הערכה והכרת תודה לה. אני נחה מהמאמץ. מנסה לעכל את מה שקרה בשעתיים האחרונות.

 

נשארנו אני ובעלי בחדר. ראש אל ראש. עיניים בעיניים מביטות ושרים ביחד בשקט. השיר הראשון שעלה לי : "you are my sunshine my only sunshine you make me happy …"

ואחריו עוד שירים. פתאום כל הלחצים והמתח בהם היינו שרויים בתקופת ההריון נמוגו והרגשנו שוב – אחד. אחרי בערך חצי שעה (כך נראה לי) ביקשתי שיביאו לי את הקטנה שלי להנקה. היא כבר היתה מחוממת, נקיה ועטופה כולה ובהמון רוגע ושלווה הצעתי לה את הארוחה הראשונה ממטעמי אמה...

היא תפסה אחרי מספר ניסיונות ואני נהניתי ממנה. התבוננתי בה ואז עצמתי עיניי ואמרתי "שיר"

פקחתי עיניי התבוננתי בה ושוב קראתי לה "שיר". היא כמו החזירה לי מבט והרגשתי שמתאים לה השם: שיר שהוא מנגינה ומילים – שלם. הבטתי בבעלי ושאלתי "שיר?" הוא הנהן בחיוך. נשאתי ברכה לאלוהים – על הילדה היקרה הזו ועל האח הגדול המקסים שלה וכולי תפילה לבריאותם ואושרם.

תודה אלוהים על המשפחה – אמא, אבא, בן ובת.