סיפור עם תקווה: בת יחידה להוריה, נפצעה בתאונת דרכים, הוגדרה צמח, ועכשיו חובקת בן.

סיפור עם תקווה: בת יחידה להוריה, נפצעה בתאונת דרכים, הוגדרה צמח, ועכשיו חובקת בן.
צילום: זוהר חדד " כל הצפון "

 

התרגשות גדולה היתה בסוף השבוע שעבר במחלקת היולדות של בית החולים לגליל המערבי נהריה, כשויקטוריה קודינסקי (29) ממעלות, ילדה את בנה, דניאל. לכאורה, עוד סיפור שגרתי על יולדת. אבל הסיפור של ויקטוריה יכול להיות קרן אור גדולה עבור כל הפגועים הקשים, שברגע אחד השתנה מסלול חייהם, וכל מה שהם צריכים במלחמת ההישרדות היומיומית שלהם, זו בעיקר תמיכה ואמונה. ויקטוריה, שעברה לפני כמה שנים תאונת דרכים קשה והוגדרה צמח, היא נס רפואי. כנגד כל הסיכויים, החלימה, ולאחר תהליך שיקום ארוך ומפרך, היא יצאה לדרך חדשה. 

לפני שמונה שנים, התהפכו חייה של ויקטוריה. הסטודנטית הצעירה, בדיוק סיימה את הסמסטר הראשון בלימודי הנדסאית אדריכלות במכללת בראודה בכרמיאל, ויצאה לחגוג את החופש הראשון עם חברים בחיפה. בדרך חזרה, התנגש ברכבם טנדר ופצע את נוסעי המכונית. ויקטוריה, שישבה בצד שנפגע, הובהלה במצב אנוש לבית החולים רמב"ם בחיפה. שלושה חודשים שכבה במחלקה לטיפול נמרץ, כשהיא מחוסרת הכרה וסובלת מפגיעות קשות בראשה וחבלות בכל גופה. לאחר שלושה חודשים, כשהיא נמצאת כל העת בין חיים ומוות, הועברה לבית החולים השיקומי בית לוינשטיין ברעננה. ויקטוריה: "כשהתעוררתי, לא ידעתי מי אני ואיפה אני. הייתי משותקת בצד ימין של הגוף ולא הייתי מסוגלת לבצע שום פעולה. לאט לאט, בעזרת טיפול מסור, חזרתי לזכור דברים, מלבד את יום התאונה. מה שקרה באותו יום פשוט נמחק לי מהזיכרון". הוריה של ויקטוריה, בת יחידה, שהו לצידה לאורך כל תהליך השיקום. "שנתיים הייתי בבית לוינשטיין, כשאני מרותקת לכיסא גלגלים ועוברת תהליך שיקום ממש קשה. זה היה סיוט, גיהינום. הייתי חצי משותקת ומה שעבד, כאב. למזלי, היתה לי תמיכה גדולה מאוד מההורים. הם אלה שבזכותם אני מדברת איתך היום. הם היו לצידי מהרגע הראשון. כל הזמן דאגו, תמכו ועודדו. באותה תקופה למדתי שהדבר הכי חשוב ברצון של בן אדם לשרוד ולרצות לחיות, זו תמיכת המשפחה". ההורים, יורי ולריסה, המתגוררים במעלות, היו עושים כל יום את הדרך הארוכה מהצפון לבית לוינשטיין, עד בשלב מסוים שכרו דירה ברעננה כדי להיות קרובים לויקטוריה. לאחר יותר משנתיים של טיפולים יומיומיים אינטנסיביים, חזרה ויקטוריה הביתה, כשהיא ממשיכה בטיפול השיקומי מדי יום. "הדבר הראשון שחשוב זה לא להישבר מבחינה נפשית", היא אומרת, "למרות שהחיים משתנים ברגע אחד והנכות הפיזית מגבילה מאוד, צריך לקבל כל דבר באהבה. בכי לא יעזור. ידעתי שאם אשקע לתוך רחמים עצמיים, לא תהיה לי תקווה והדבר יכביד מאוד על ההורים שלי. היה לי חשוב להמשיך את החיים גם בשבילם". אבל מלבד הרצון לחיות, חיפשה ויקטוריה גם אהבה, חום, חיבוק רך. "היו לי קשרים חברתיים, אבל הם תמיד נגמרו מהר. לא כל אחד היה מוכן לקבל את העובדה שהוא צריך לחיות עם אישה פגועה ומוגבלת ולטפל בה כל החיים. זו אחריות כבדה". דווקא מהקשר האחרון, נולד לה הדבר הכי טוב שיכלה לבקש. "יום אחד הרגשתי שעוברים עלי שינויים", היא מתוודה, "הלכתי לרופא והתבשרתי כי אני בהריון. הייתי בשוק טוטאלי. לא האמנתי שבמצבי אצליח להיכנס להריון. סיפרתי לחבר שלי והוא נבהל. הוא אמר שהוא לא מעוניין להתחייב ויום אחד הוא פשוט נעלם. ניתק טלפונים ועזב. מאז לא שמעתי ממנו. התייעצתי עם ההורים שלי מה לעשות, והם, כמו תמיד, היו שם בשבילי ואמרו שזו מתנה משמיים ואסור לי לוותר. תקופת ההיריון היתה קשה, בגלל שהייתי צריכה לעבור המון בדיקות וביקורות וכל הזמן הייתי תחת השגחה. אבל בזכות הצוות המעולה של בית החולים נהריה, שדאג וטיפל בי במסירות גדולה, עברתי את זה בשלום". בסוף השבוע, ילדה ויקטוריה את בנה וקראה לו דניאל. "זה שם מהתנ"ך ויש בו גם את המילה אל. הילד הזה הוא הנס הפרטי שלי, האור של חיי ושל ההורים שלי". צוות הפגיה בבית החולים נהריה, מספר על משפחה מאוד חמה, דואגת ואוהבת. לשאלה, כיצד יגיב חברה לשעבר, כשיקרא את הכתבה, היא עונה: "אני לא יודעת איך הוא יגיב, אבל אם הוא ירצה, הוא יכול לבוא לראות את הילד. אני לא כועסת, אבל גם לא מכריחה. אני לא צריכה ממנו כלום. יש לי את ההורים שלי וזה מספיק. הם הכי מאושרים בעולם". ויקטוריה הסכימה לספר את סיפורה, כדי לתת תקווה לאנשים שהיו במצבה. "כל החיים שלי הם הפתעה. היו לי תוכניות ללמוד הנדסאית אדריכלות ואחר כך לעבוד בתחום, אבל אז קרתה התאונה והכל השתבש. אחר כך בא ההיריון וחוויית הלידה, אבל הפעם, לפחות, ההפתעה היתה טובה ומשמחת".