נפלנו על המדרכה. באמצע רחוב ויצמן. הרחוב הראשי של כפר סבא. שחר בכתה כי שפשפה את הברכיים. אני בכיתי כי נפלתי ישירות על הבטן. נבהלתי כל כך!!!

מאיפה מתחילים? ממש מההתחלה?

ההתחלה טמונה בגנים שלי. אמא שלי היא תאומה.

תמיד ריחפה האופציה שיהיו תאומים. אפילו אהבנו את הרעיון הזה והשתעשענו בו,

אבל מי היה מאמין שזה באמת יקרה???

 

בסוף 2008, בשל בעיה רפואית שהיתה לי, נאסר עלי להכנס להריון במשך שנה שלמה. הבשורה היתה קשה לי, כי כבר רצינו עוד הריון, עוד אוצר.

במהלך השנה הזו, בכל פעם שרצה לעודד אותי, יוסי שלי חזר ואמר "את תראי, נחכה שנה ואז יבואו שניים".

צחקתי ואמרתי הלוואי...

 

בדיוק כעבור שנה נכנסתי להריון.

ואכן מהאולטרסאונד הראשון הופיעו שני שקי הריון. שניים!!!

בהמשך גילינו שיש לנו תאומות. איזה כיף!

ההריון היה די קשה. כל מיני כאבים ומיחושים, כובד, קיץ, בצקות ברגליים...

וגם הוחלט על ניתוח קיסרי כי העוברית התחתונה היתה במצג עכוז.

פחדתי מאוד מניתוח. ספרתי את הימים עד המועד שנקבע, חרדה ומצפה בו זמנית.

 

בערך עשרה ימים לפני מועד הניתוח הלכנו עם שחר בתנו הגדולה לרופא אף אוזן גרון בכפר סבא.

במהלך הנסיעה הזו החלטנו סופית איך נקרא לבנותינו, בידיעה שיש עוד זמן עד הלידה...

היה יום חם. היינו באיחור קל. יוסי הוריד אותנו קרוב למרפאה והמשיך לחפש חניה. בגלל הבצקות ברגלים נאלצתי ללכת עם כפכפי אצבע של יוסי (זה הדבר היחיד שעלה לי על הרגל...).

מיהרתי עם שחר לרופא, היא נתנה לי יד ויחד צעדנו לכיוון המרפאה.

הבטן הסתירה לי את המדרכה,  ולפתע   ב ו ם !!!

נפלנו על המדרכה. באמצע רחוב ויצמן. הרחוב הראשי של כפר סבא.

שחר בכתה כי שפשפה את הברכיים. אני בכיתי כי נפלתי ישירות על הבטן. נבהלתי כל כך!!!

אמא ובת יושבות על המדרכה וממררות בבכי...

מיד ניגשו אלינו אנשים, הביאו לשתינו שתיה, הכניסו אותנו למספרה קרובה להירגע באוויר הממוזג. התקשרתי ליוסי שיבוא מהר. כולי היסטרית.

ו... הלכנו אל הרופא. כן. הרופא של שחר. מרוב לחץ שיקול הדעת שלי קצת לקה בחסר...

כשיצאנו מהרופא הלכנו מודאגים למרפאת נשים קרובה. השעה היתה בדיוק 19:00 וסגרו לנו את הדלת בפרצוף. בתוך הבכי וסערת הרגשות אני זוכרת שניגשה אלי אחת הרופאות ואמרה שגם אם היו מקבלים אותי, היו שולחים אותי מיד למיון נשים.

 

יוסי הקפיץ אותי למיון נשים בבילינסון (שם הייתי במעקב במחלקה להריון בסיכון ושם רציתי ללדת) ולקח את שחר לחברה שלי כדי שיוכל לחזור אלי.

חשוב לציין שעד שהגענו לשם לא הרגשתי תנועות והלחץ הרקיע שחקים.

לאחר חיבור למוניטור רווח לי כל כך לגלות ששתיהן בסדר!!!

בכל מקרה, בגלל הנפילה הוחלט להשאיר אותי ללילה להשגחה. כנראה פחדו מהיפרדות שיליה.

אל המחלקה הגעתי בסביבות חצות. כולן ישנו כבר, ואנחנו ישבנו במסדרון וחיכינו שמכשיר האולטרסאונד הכפול יתפנה. חיכינו המון זמן, ובינתיים התחלתי להרגיש צירים.

המכשיר שהתפנה בינתיים הראה כי אכן יש צירים, בדיקה קצרה נוספת ו... יש פתיחה.

הרופא החליט שאין טעם לחכות, הרי גם ככה מתוכנן לי קיסרי. צ'יק צ'ק הוכנסתי לניתוח. (עשרה ימים לפני הניתוח המתוכנן. עשרה ימי ציפיה מורטת עצבים נחסכו ממני...)

בשל השעה המאוחרת לא הרשו ליוסי להכנס איתי והוא נאלץ לחכות במסדרון.

הצוות היה מאוד קורקטי אבל ממש הפריע לי שחוץ מהרופא המרדים אף אחד לא הציג את עצמו.

המרדים המקסים דיבר איתי במהלך כל הניתוח, דאג להרגיע אותי ועדכן אותי מה קורה בכל רגע.

כמה חיכיתי למילים "הנה הילדה הראשונה שלך" . הן נשמעו כמו מנגינה ממש.

ובהמשך "והנה עוד אחת" איזה אושר!!! איזה אושר.

 

ארבלי נולדה ב 19/7/10 בשעה 2:59 לפנות בוקר, במשקל 2.100

אופירי נולדה ב 19/7/10 בשעה 3:01 לפנות בוקר במשקל 2.500

הן נולדו בשבוע 36+1.

 

בבת אחת מאמא לילדה אחת הפכתי להיות אמא לשלוש!

והשמחה, האהבה והאושר חזרו והציפו אותי, הפעם פי 2!