אנחנו סבורים כי מאחר שאנחנו אלה שהבאנו אותם לעולם, ואנחנו אלה שחיים במחיצתם מרגע לידתם, אנחנו יודעים טוב יותר מכל אחד אחר, מה טוב עבורם ומה לא.

הרי עוד מינקותם החלטנו איך יראה סדר היום שלהם: מה הם יאכלו, מתי יאכלו,מה ילבשו, מתי יתקלחו ועוד החלטות שלקחנו על עצמנו, בכל הקשור להתנהלות היומיומית שלהם.

 

ככל שהילדים שלנו גדלים, עלינו כהורים ללמוד לשחרר את האחיזה שלנו בהם (באופן מדוד כמובן, התואם את הגיל והיכולות האישיות שלהם, ובמקביל בכל הזמן הזה כמובן שנהיה שם לצידם ועבורם). 

הילדים שלנו אמורים וצריכים לפתח עמוד שדרה רגשי - כזה שיאפשר להם לבטוח ולהאמין בעצמם, ובדרך בה הם הולכים - אחרת איך הם יוכלו לסגל לעצמם מיומנויות להתמודד עם אתגרי החיים ??

תחשבו על זה, אם נמשיך לקחת עבורם החלטות יומיומיות, כמו למשל: איזה חבר כדאי שהוא יזמין אליו אחה"צ, או איזו שמלה ראוי שהיא תלבש בבוקר לגן, או מה הם יאכלו לארוחת הערב, או מה עליה להשיב לחברה בתגובה להערה שזרקה לעברה אתמול בגן, נמנע מהם למעשה למידה של לקיחת אחריות, הסקת מסקנות ממצבים שנקרים בדרכם, התמודדות עם טעויות, ובעיקר נמנע מהם את ההזדמנות לפתח תחושת ערך, מסוגלות, וביטחון בעצמם וביכולות שלהם!

 

ושלא תבינו לא נכון, שחרור האחיזה אין משמעו שחרור מאחריותנו כהורים (שימו לב, אחריות ולא שליטה). 

נמשיך לקחת אחריות, אך נעשה זאת בשלושה תחומים בהם אנחנו נחוצים: 

הבריאות שלהם (ניקח אחריות למשל על צחצוח השיניים, שמירה על היגיינת הגוף, אכילת מזון בריא, ביקור אצל רופא ועוד..), הביטחון הפיסי והרגשי שלהם (ניקח אחריות למשל על קיומו של שיח מכבד, ולא נאפשר אלימות פיסית ומילולית), והבטיחות שלהם (ניקח אחריות למשל על הצורך של כל בני המשפחה לחגור חגורת בטיחות בכל נסיעה, ועל כך שילדים חוצים כביש לבד לאחר גיל 9, ולאחר תרגול משותף איתנו).

 

לסיכום, בואו נזכור שהילדים שלנו אמורים וצריכים לסגל לעצמם יכולות להתמודד עם אתגרי החיים, והם יוכלו לעשות זאת רק אם נאפשר להם, ולא נפריע להם בדרך.

כל שעלינו לעשות בזמן הזה הוא פשוט להיות שם לצידם: לפעמים נחווה דעה (ולא נחליט עבורם), לפעמים נהיה נוכחים בשקט, וביחוד נאפשר להם לחוות, להתנסות, ללמוד מטעויות, והכל על מנת לאפשר להם לצאת אל החרות האמיתית שלהם - היציאה לחיים הבוגרים והעצמאיים שלהם.... (: