תאומים לגדל ולגדול: להיות הורים לתאומים

תאומים לגדל ולגדול: להיות הורים לתאומים
מאמר זה הינו פרק מתוך הספר תאומים לגדל ולגדול מאת: ליאורה באור בהוצאת אחיאסף
נוחתים - הורים בפעם הראשונה
"זה לא חלום, זו מציאות. אנחנו הורים - ולשניים. עד עכשיו היינו באופוריה. כולם באו לבקר בבית היולדות, קיבלנו מתנות, פרחים, חיוכים ומצלמות. השניים הובאו אלי מדי פעם להאכלה, וכשלא ממש הצלחתי, היתה שם האחות שמיהרה לעזור. אבל בית ההבראה נגמר והגענו הביתה. עכשיו מה עושים? איך מתנהגים הורים? ועוד הורים לתאומים


תאומים לגדל ולגדול: להיות הורים לתאומים
מאמר זה הינו פרק מתוך הספר תאומים לגדל ולגדול מאת: ליאורה באור בהוצאת אחיאסף

נוחתים - הורים בפעם הראשונה
 "זה לא חלום, זו מציאות. אנחנו הורים - ולשניים. עד עכשיו היינו באופוריה. כולם באו לבקר בבית היולדות, קיבלנו מתנות, פרחים, חיוכים ומצלמות. השניים הובאו אלי מדי פעם להאכלה, וכשלא ממש הצלחתי, היתה שם האחות שמיהרה לעזור. אבל בית ההבראה נגמר והגענו הביתה. עכשיו מה עושים? איך מתנהגים הורים? ועוד הורים לתאומים? עוד לא הספקתי לחשוב על תשובה, וכבר הייתי בתוך זה. הבכי הראשון. בידיים רועדות ניגשתי לבקבוקים המצוחצחים והמבריקים שהכינה אמי במטבח. כמה שמים? זה בדיוק על הקו של ה-150 מ"ל? זה מספיק חם? אולי יותר מדי? זהו, עכשיו אנחנו לבד, עכשיו אנחנו צריכם לדאוג להם. ומכאן ואילך השתנו חיינו."

ואכן, מרגע שאנחנו הופכים להורים, החיים משתנים. על אחת כמה וכמה כהורים לתאומים. שום דבר ממה שהיה קודם כבר לא יהיה אותו הדבר. נכנסים לטיול במעין רכבת הורים מסחררת, והכול שונה: הרגשות האישיים, היחסים עם בן הזוג, יחסים עם המשפחה המורחבת, הבית נראה אחרת, וכן - גם הקריירה. מושגים פשוטים מקבלים משמעות מורכבת, שונה לחלוטין מכפי שהיתה עד כה: זמן, אני, עצמי, זוגיות, עייפות, יחסי מין, שאיפות בחיים, טוב, אושר, ועוד ועוד.

אחד השינויים המהותיים עבור האם הוא בתחום עיסוקה המקצועי. טרם הלידה קרוב לוודאי שניהלה אורח חיים מקצועי פעיל, חשה סיפוק עצמי, נפגשה במהלך היום עם הרבה אנשים, הרגישה כי היא ממצה את הפוטנציאל האישי שלה, חשה אתגר אינטלקטואלי. גם נשים אחרות, שיצאו לעבודה שלא בהכרח היוותה אתגר מקצועי רב, עדיין בילו חלק משעות היום מחוץ לבית, ותרמו להכנסה המשותפת שלהן ושל בני זוגן. עם המעבר להורות, התרחש מעבר מהחוץ אל הבית. עבור חלק מהנשים ההסתגלות לשהייה בבית כרוכה בקושי מסוים. הולדת תאומים מעצימה לעתים קושי זה, בעיקר בשל הבידוד החברתי אותו חוות האמהות. "חברה לעבודה ילדה בת, ולאחר שלושה חודשים התחילה לחזור בהדרגה לעבודה. עוד לפני כן היתה קופצת מדי פעם למשרד, התינוקת המקסימה בסל קל - לעתים אף לא חשנו בה - והספיקה אפילו קצת לעבוד. עם תאומים זה בלתי אפשרי. כל יציאה מהבית זו אופרציה, ולחזור לעבודה אחרי שלושה חודשים נראה בלתי אפשרי. גם הקיצוץ בהכנסה משמעותי ביותר ומוסיף לחץ."

תחושת הבידוד החברתי נפוצה בקרב אמהות לתאומים. כל יציאה מהבית עם התאומים כרוכה במאמץ. מידת המאמץ תלויה בנגישות ובתנאי המגורים, שכן בבתים מסוימים העגלה לא נכנסת למעלית, ובבתים אחרים אין מעלית כלל ולאם אין אפשרות לצאת מהבית ללא עזרה. יציאה לפגישה עם חברות בבית קפה גם היא לא תמיד אפשרית, משום שהעיסוק והטיפול בתאומים הוא לעתים עיקר המפגש, ושלא כאם לילד יחיד, אין ביכולתה להושיב על ברכיה את ילדה ולהאכילו או להרגיעו במידת הצורך.
עם זאת, היציאה מהבית דרושה לאם ולתאומים כאוויר לנשימה. אולם לכך נחוצה עזרה. וזו מילת המפתח בהורות לתאומים, והיא ודאי תחזור גם בפרקים אחרים. כדאי מאוד לאפסן את הבושה ולנסות לבקש עזרה מכל מי שאפשר. גם אם לא נעים, רצוי לבקש. תמיד ניתן לתגמל באופן כלשהו את השכנה, או כל אחד אחר. אבל עזרה של כמה דקות ביציאה מהבית שווה אוורור של כמה שעות. זר פרחים בחג ידאג לשימור נוהג העזרה.
להיות סופר-וומן זו שאיפה לא ריאלית ומחיר כבד בצידה, שכן לזוג תאומים דרושים לפחות שני זוגות ידיים של מטפל בוגר. כאשר בכל זאת עזרה אינה בנמצא, כדאי לפוגג את הבדידות על ידי הזמנת חברים לביתכם. לצורך כך כדאי להניח בצד את הרצון לשלמות. ארחו אורחים גם כשהבית מבולגן וגם אם כל מה שיש לכם להציע זה כוס קפה בלי עוגיות. השתדלו להיות ספונטניים. כן, כל מי שמגדל ילדים יודע שבית שחיים בו אינו מוזיאון.

לארח אורחים בבית של תאומים קל יותר מאשר להתארח עם תאומים בבית שלא ערוך לכך. ודאי תשימו לב לכך בעצמכם, בעיקר כשהילדים יגדלו ויתחילו לזחול או ללכת, שאתם לא ממש מחוזרים על ידי כל מיני חברים שפעם התארחתם אצלם לעתים תכופות.
לא כל אחד ערוך נפשית לארח אצלו בבית תאומים, שמתרוצצים ונוגעים בכל חפץ מזדמן. וזה נכון גם אם אותם מארחים הם הורים בעצמם, אולם כללי ההתנהגות וההתמודדות שלהם עם ילדיהם שונים. נסו לקבל זאת בהבנה והשתדלו להזמין אותם אליכם כאשר אתם מעונינים בחברתם. אם אתם רוצים מפגש מחוץ לדלת אמותיכם, היפגשו בפארק או בכל מקום אחר בחוץ.

את בעיית האירוח חוויתי היטב עם בנַי כשהיו בגיל שנתיים ושלוש, ואפילו מאוחר יותר. ידעתי שיש אנשים שזה פשוט לא בשבילם לארח אותי עם הבנים בביתם. אחד מהם היה ביתם של גיסי וגיסתי. קשה לקבל את זה שקרוב משפחה מדרגה ראשונה לא שש מי יודע מה לארח אותנו בביתו. אבל הם כנראה בלעו את הצפרדע מדי פעם, כי אנחנו השתדלנו לא ללחוץ.
אבל כשרצינו להתאוורר, הרשינו לעצמנו לבוא. לפני כמה שנים גיסי התוודה: "כששמעתי שאתם באים, כבר היתה מתחילה לי המיגרנה. חיכיתי לרגע שתעזבו והתפללתי שהכול יעבור בשלום. מה שהכי שיגע אותי זה החצץ (בין דלתות הסלון לגינה הפריד שביל חצץ.
הבנים אהבו לאסוף את החצץ ולסדר אותו בתוך מסילת דלת ההזזה). כל פעם אחרי שעזבתם הייתי צריך לעבוד שעה ולהוציא את החצץ מהמסילה ומבין גלגלי דלת ההזזה. לפעמים הייתי צריך להוציא את הדלתות הכבדות מהמסילה רק בשביל גרגיר חצץ אחד." לא שאנחנו לא היינו במתח מהעניין. הקפדנו לשמור שהשניים לא יגיעו לחצץ, אבל לא תמיד הצלחנו במשימה.

במשך השנים התמתנו רוחות הסערה והאנרגיה של השניים, וכשאנחנו רוצים להזכיר את אותה תקופה, אנחנו מסתפקים במילה 'חצץ'. זו בלבד מעלה צחוק אדיר יחד עם 'המיגרנה'. כיום גיסי אוהב מאוד את שני בני וכך גם הם אותו. הקשר ביניהם מדהים. הם מקשיבים לו יותר מאשר לי, כך שכאשר אני רוצה לשכנע אותם בדבר מה, אני פונה לעזרתו.

חברה נוספת שעמדה במשימת האירוח נזכרת: "כשהייתם באים, ידעתי כבר שכל הצעצועים המסודרים על המדפים יהיו בתוך דקות ספורות על הריצפה. את הכול הם שאבו למטה. תומר (בנה הבכור שהוא בן גילם של בני) היה נעמד בצד בהלם, מחכה שהסערה תעבור.
ואז, כשהכול כבר היה על הריצפה, הם איכשהו מצאו במה לשחק." בעניין כמה הרגלים או רצונות שרצוי לאפסן ולשמור בצד, לימים אחרים, החשוב ביותר הוא הרצון או הצורך בשלמות. הורים אינם חייבים להיות מושלמים. השלמות אינה בהישג ידו של אף בן אנוש, והמאמצים להשגת השלמות כרוכים במחיר רגשי גבוה ובפגיעה ביחסים הבין-אישיים.
זו הסיבה לכך כי ויניקוט טבע את המושג "אם מספיק טובה" (good enough mother). על אותו משקל, אין צורך לצפות כי התאומים יהיו מושלמים. כהורים אנו עושים שגיאות, אך המעשים הנכונים שאנו עושים בגידול ילדינו צריכים לפצות על שגיאות אלו. כך גם לגבי ילדינו - הם אינם מושלמים ומותר להם לשגות עד שיתבגרו ומעשיהם הנכונים יפצו על שגיאותיהם.

הוויתור על השאיפה לשלמות (פרפקציוניזם) קשה ביותר לאלה שמוטיב זה טבוע בנפשם. הם מתקשים להיפרד מהסלון המבריק והנכון לצילום בירחון העיצוב בכל עת, או מהמטבח המסודר. אבל אין ברירה אלא לשנות את סדר הקדימויות והעדיפויות עם הולדתו של כל ילד, ובמיוחד תאומים. חשוב יותר להתמקד בטיפול בתאומים ולעצום לפחות חצי עין כשמסתכלים על התחזוקה הכללית, שאם לא כן תיאלצו לשלם מחיר פיזי ורגשי כבד.
אתם לא נמצאים בתחרות ומטרתכם לגדל את ילדיכם ולהמשיך לשמור על שפיותכם. אין בכך כדי לומר כי מרגע שהפכתם להורים תזניחו את הבית, אבל מותר קצת "לפשל". ההתפשרות חשובה ביותר כאשר צריך להתמודד עם עזרה. בעיקר כאשר העזרה ניתנת על ידי האם או החמות, אין ברירה אלא לקבלה בשתי ידיים שכן היא לרוב מצילה.
מוטב להעלים עין בכל הקשור לסדר בביתכם. לא ניתן לצפות מההורים העוזרים שידעו בדיוק מהו הסדר שלכם, ולכן אם חפצים מסוימים לא חזרו למקומם הרי שלא קרה כל אסון. חבל גם על האנרגיה בסידורם לאחר שהעוזרים עוזבים, שכן בפעם הבאה אי הסדר יחזור. אל תעמיסו הוראות על העוזרים, שכן הם לא ה"בוסים" של הבית ולא מסוגלים לזכור את מקומו הנכון והמדויק של כל חפץ. כמו כן, מי שעוזר לא תמיד יכול לעמוד בסטנדרטים של הניקיון שלכם.
אז אם אמך או חמותך אפו עוגה והתבנית לא יצאה מבריקה, לא נורא. אל תשקיעו אנרגיה נוספת בצחצוח, ולבטח לא בנוכחות העוזרים, שכן אתם עלולים להסתבך בפגיעה. אולם מעבר לעניינים טכניים, כדאי ללמוד להיעזר גם בעצות. אל תשכחו שאמכם או חמותכם גידלו אתכם, לפני לא מעט שנים, אבל הן מנוסות. תנו להן להציע ונסו לקבל את עזרתן ללא ביקורת. לעתים תגובה ביקורתית מדי מצדכם תדיר את רגליה של בעלת העצה מביתכם. ועל העזרה הזו אינכם יכולים לוותר. ככלל, לסבתות מקום נכבד בביתם של הורים לתאומים, ולכן אייחד להן פרק נפרד.

רבים מאוד מההורים לתאומים אינם זוכים בעזרה ממקור משפחתי, מסיבות שונות. לאלה לא נותר אלא לרכוש עזרה בתשלום, ולמי שגם אפשרות זו אינה בת ביצוע עבורו, לא נותר אלא להיעזר בכל מי שרק ניתן לפנות אליו: שכנים, חברים וידידים אחרים. אמנם יש הורים שמצליחים לעמוד בכל המשימות בעצמם, אין זו משימה בלתי אפשרית, אבל היא בהחלט מורכבת ועמוסה.
עזרה - גם אם אפשר בלעדיה, הרי שטוב יותר איתה. חשוב לזכור, עזרה לתאומים אינה פינוק. לעתים היא עושה את ההבדל בין חוויה של לחץ ומועקה, לבין שפיות. תגובתה של אורנה, אם לתאומים בני שנה, יכולה להמחיש זאת: " כשמיכאל ואסף הגיעו לגיל שנה החלטנו לערוך להם מסיבת יום הולדת.
זו היתה פעם ראשונה (מאז שחגגו לנו) שחגגנו יום הולדת של ילדים. ממש לא היה לי כוח להיערך למבצע הזה, אבל החלטנו שזה חשוב. גם המשפחה לחצה. ואז, אחרי הדלקת הנרות נפלה עלי עצבות. אז הבנתי שעד היום לא נהניתי מהם. לא היה לי זמן ליהנות, לחבק אותם וללטף. כל הזמן סבבתי סביב המטלות: בקבוקים, חיתולים, כביסות, אמבטיות, עבודות הבית - כל אלה גזלו את זמני ולא נשאר לי זמן לילדים שלי."

ההתמוטטות שמתארת אורנה מאפיינת את מרבית ההורים לתאומים בשנות ההורות הראשונות. תחושת הלחץ שהם חווים היא למעשה מתח פיזי, מנטלי ורגשי, ולמעשה זהו הביטוי של הגוף המודיע לנו שאנו מעמיסים עליו יותר מכפי שהוא יכול להתמודד.
הורים החשים מותשים מבטאים את תחושותיהם באופנים כאלה שלעתים מפתיעים את עצמם: "לפעמים אני צורחת כמו משוגעת." או: "אתמול הכיתי את איל כאילו מתוך טירוף שאחז בי, מבלי שאפילו התכוונתי. פשוט לא שלטתי בעצמי." להורים אלה יש אנרגיה לגדל ולאהוב ילד, אבל התפצלות לשניים היא מעבר ליכולת התמודדותם ולכן הם מגיבים במלחמה או בבריחה (fight-flight): הם כועסים או רוצים לברוח מגורם הלחץ - התאומים.

הורים אלה אוהבים את ילדיהם, אבל לפעמים גם שונאים אותם, והקונפליקט הזה מוסיף לתחושת הלחץ שלהם. האם שהיכתה את אחד התאומים מבלי שהתכוונה להכותו, מונעת על-ידי רגשות תסכול וכעס ומוצפת ברגשות אשם. למעשה היא משתוקקת לשחרור מהמטלות הכפולות של טיפול בשניים, אלא שהשחרור לא מתגשם. כך, בנוסף להיותם מותשים פיזית, הורים לתאומים (לא כולם) מרגישים סחוטים רגשית בתחושות כעס, תסכול, עצב, אשמה, דיכאון או רחמים עצמיים.

אלו כמובן תגובות מצערות, שכן הורים אלה חווים את הקושי הכפול, ולא מצליחים ליהנות מהאושר שאף הוא כפול.