מתי להגיב לסיטואציה, איך להגיב (לבחור את דרך התגובה הנכונה), באיזו עוצמה להגיב, מתי להרפות..

וכשאנחנו רואים שהילד שלנו ביישן ומסתגר, מתקשה ליצור חברויות, אולי נתקף בהתקפי זעם ומגיב ברגישות גבוהה על כל סיטואציה הלב שלנו קצת מתכווץ.

 

בהסתכלות לאחור, אולי היו סימנים מקדימים. בהיותו תינוק היה לא רגוע. בכה הרבה, התקשה לישון, היו קשיים באכילה, מעברים ושינויים בסדר היום היו תמיד אתגר. היו גם סימנים בהתפתחות המוטורית- אולי היא התקשתה לשכב על הבטן, אולי ההתפתחות הייתה מהירה, אולי איטית ביחס למצופה. ולמרות שאולי זה לא נראה כך, יש קשר הדוק בין הדברים- בין ההתפתחות המוטורית, לחושית, למנגנוני הסדר והשגרה והויסות הרגשי.

 

"ויסות רגשי" זהו מושג גדול המקפל בתוכו היבטים שונים. במילים הכי פשוטות זו היכולת של אדם לכוון ולאזן את רגשותיו בהתאם למצב נתון.

וכמה חשובה היכולת הזו, כי היא זו הבונה לילד עתודות, הון פנימי. הון המאפשר לו להתמודד עם אתגרי החיים בצורה טובה יותר. באמצעות ההון הזה בונה הילד את הדימוי העצמי, את יכולת ההתמודדות, הבטחון העצמי ואלו מאפשרים לו תפקוד עצמי יעיל המאפשר צמיחה, התקדמות והתפתחות.

 

הדיון בשאלה האם הגורמים לקשיים בויסות הרגשי הם מולדים או סביבתיים נרכשים הוא דיון מעגלי. שני הצדדים תורמים להתפתחות החל מרגע הלידה ולאורך החיים. 

השאלה המעניינת היא שאלת היחסיות. מה יותר? האם להיבטים הביולוגים השפעה גדולה יותר או שמא דווקא להבטים הסביבתיים? אולי לא נדע לעולם את התשובה המדויקת אך מה שברור מעל לכל ספק הוא שלהיבטים הסביבתיים השפעה ניכרת ומשמעותית.

 

 

ויסות זו מיומנות הנרכשת בתוך קשר, בתוך מערכת יחסים.  כלומר העובדה שתינוקות נולדים עם מערכת דחפים או תגובות ראשוניות איננה מספיקה כדי להגיע לוויסות. הציפייה שתינוק או ילד צעיר ילמדו ויסות תקין ללא משוב מהסביבה היא ציפייה לא ריאלית. ויסות הוא תהליך הנרקם בעדינות לאורך זמן ובתוך קשר המספק משוב מותאם.

 

בואו ניקח לדוגמא מנגנון ויסות שהולך ומתפתח לאורך השנים הראשונות לחיים- מנגנון הרעב והשובע. איך הוא מתפתח? 

אז התינוק מרגיש תחושת אי נוחות, דחף שהוא לא בדיוק יודע איך לפרש אותו. הוא לא יודע שלתחושה הזו קוראים רעב. מי שעוזר לתת לתחושה פרשנות זה ההורה הדואג (אמא/אבא). 

ברגע שההורה רואה את אי הנוחות הוא מיד מציע אוכל- שד/ בקבוק. אם המענה מיטבי, תחושת אי הנוחות תעלם ויש סיכוי סביר שהתינוק ירגע. 

כעת, כשהוא רגוע, התפקוד שלו מאוזן יותר- הוא פנוי ליצירת תקשורת, פנוי לחקירה וללמידה- גם של גופו וגם של סביבתו. 

ככל שפעולה זו תחזור על עצמה תיווצר אצל התינוק ההבנה- אאהההה.... התחושה המקדימה הזו גורמת לאוכל להיכנס לי לפה וזה גורם לי לתחושה נעימה.... 

עם הזמן התחושות מתקבעות ומתווסף להן שם ותיאור- "אני לא רגוע בגלל התחושה המוזרה הזו בבטן שלי" משמע אני רעב..

 "אני מתמלא ונעים לי בבטן ואני רגוע" משמע אני שבע.. 

 

ככל שהתהליך הזה יתנהל בצורה נכונה מבחינת קריאת הצרכים של ההורה ומתן המענה המדויק לצורך- יתפתח מנגנון הרעב והשובע והתינוק ירגיש רעב בזמנים יחסית קבועים. למה זה כל כך חשוב? מיד נחזור לזה.

 

איזה עוד מנגנון מתפתח מרגע הלידה? מנגנון השינה והערות. ומה הבעיה? הבעיה היא שלתינוק אין מספיק כלים לבטא צרכים שונים. אז הוא מבטא גם את תחושת הרעב וגם את תחושת העייפות פחות או יותר באותו האופן - הוא בוכה, הוא מציג אי נוחות, מתפתל. 

וההורה, המתמודד עם התינוק הבוכה צריך להבחין בין בכי לצורך שינה לבין בכי לצורך רעב כדי לתת את המענה המיטבי- זה שיוביל לתחושת שקט ונינוחות. כי הרי אוכל לא יספק תינוק עייף.

 

וכמה זה קשה. כמה קשה להבחין בין הדברים... כי בתוך הקשר הזה יש גם את הצד של התינוק וגם את הצד שלי ההורה- עם העייפות, עם התופעות שלאחר הלידה, עם ההרכב הרגשי אישיותי שלי....

וכל כך קשה בתוך מכלול הגירויים להגיע לוויסות.

 

ויסות הוא תהליך של ניסוי וטעיה ונדרש בו זמן, זמן להכיר האחד את השני, זמן לזהות צרכים, זמן להכיר את המענים הנכונים. ויסות הוא תהליך של למידה. הבונוס הוא שמנגנוני ויסות תמיד כרוכים זה בזה ואם התחיל להיווצר מנגנון רעב ושובע תקין, כלומר ארוחות בשעות יחסית קבועות, קל להבין מה צורך של התינוק. אם הוא בוכה בשעת ארוחה- אוכל ייתן מענה לצורך. אם הוא בוכה בזמן אחר, סביר להניח שהוא עייף ואז שינה/ הרדמה תהיה המענה המיטבי.

 

כשהתינוק שבע ורגוע- הוא יתחיל להאריך את זמן הערות ושם בזמן הזה - הוא מתפתח. יפתח את המערכת המוטורית, יחקור וילמד את עצמו ואת העולם, יפתח דרכי תקשורת ויבנה מערכות יחסים. ובתוך הקשרים המתהווים, בדיאלוג שבין החקירה העצמית לצורך התלותי, בין היכולת והשליטה העצמית לצורך בקבלת עזרה, בין הרצון להתרחק ולחקור את העולם לצורך להיות קרוב ולהרגיש ביטחון- מתפתח הויסות.

 

טל קבסה Dip. CM מייסדת ומפתחת הגישה ההוליסטית לטיפול בתינוקות וילדים, מחברת הספר "תשעה שעורים בהתפתחות התינוק" ומגישת הפודקאסט "מדברים ילדים".