מהזווית התחושתית, התינוק רגיל למרקם של הגוף ולריח של האם. בגלל שפעולת המציצה היא פעולה כל כך ראשונית וטבעית לילד הוא יחפש את המרקם והריח המוכרים לו ביותר. ומה יותר מוכר ונעים מאשר הגוף והריח של עצמנו?! ולכן, האצבע היא המקום הבטוח והמוכר ומקור לההנאה עבורו.

 

 

1- ילד אשר מוצץ אצבע, חופשי לדבר. זאת משום שהוא זקוק לחופש תנועת שרירי הפה שלו. שימו לב, ילדים עם מוצצים מדברים עם המוצץ בפה.

 

2- ילד אשר מוצץ אצבע זקוק לידיים שלו בכדי לשחק. מאד קשה לשחק עם ילדים אחרים או עם עצמו עם אצבע בפה. ילדים יכולים לשחק שעות עם המוצץ בפה ואנחנו לרוב נלחמים אתם שיתנו לנו את המוצץ.

 

3- ילד אשר מוצץ אצבע מחליט מתי, איך ולמה להרגיע את עצמו. הוא לא זקוק שיחליטו עבורו. הרבה פעמים אנחנו פוגשים את המבוגר רץ לתת את המוצץ לילד מבלי שבכלל הוא רוצה כמו למשל, כאשר הוא נופל או מקבל מכה. הילד רוצה וזקוק לבכי, זאת הדרך לפרוק את הכאב שחייב לצאת החוצה.

 

4- ילד שמוצץ אצבע נשאר במרקם המוכר והטבעי אשר מספק לו תחושה מוכרת ונעימה יותר. הריח שלו נעים לו והתחושה הנעימה שיש לו עם עצמו תלווה אותו כל החיים.

 

5- האצבע לא הולכת לאיבוד ובטח שלא נשכח אותה בבית / בגן משחקים או בכל מקום אחר בו היינו.

 

6- הרדמת הילד או תינוק בלילה זה בכלל סיפור בעצמו. כמה פעמים עמדנו ליד מיטת התינוק שלנו והחזקנו את המוצץ בפה שלו שלא ייפול. וכמה פעמים המוצץ נפל בלילה וקמנו כדי להחזיר.

 

בנוסף, ולא פחות חשוב, לילד שמוצץ אצבע קל יותר להרדים את עצמו והוא עושה זאת בקצב שלו.

 

7- גמילה: מרבית ההורים חוששים מתהליך הגמילה ממציצת אצבע. בגלל שמציצת האצבע היא כל כך טבעית, מכל הסיבות שציינתי, לפי תפיסתי, אין צורך בגמילה מאצבע. היא לא מפריעה לילד בהתנהלות היום יומית, מגיל מסויים הוא גם לא יעשה את זה בציבור (לא שיש לי בעיה עם זה, זאת החלטה שלו) והוא יגמול את עצמו ברגע שהוא כבר לא צריך את זה יותר. זה יכול גם להגיע בגילאים הצעירים וזה יכול גם להגיע בסביבות גיל ההתבגרות, ואין מה לחשוש מזה. החששות שלנו כהורים הן יותר קשורות למה החברה תגיד ולא ליכולת של הילד להתגבר בעצמו על הצורך שלו למצוץ אצבע ולהתמודד עם החברה.

 

לא כל ילד שמוצץ אצבע צריך גשר שיגדל!