מאת: פרופ' פנחס נמט - מנהל מרפאת תינוקות וילדים ברשת "עיניים" של המרכז הרפואי דר' לוינגר.

המצב הרצוי הוא בדיקת עיניים לתינוק בשנה הראשונה לחייו. בגיל זה, בו מתפתחת הראיה, ניתן לטפל ביעילות ולשפר את חדות הראיה ואת הראיה הדו-עינית, במידת הצורך. בדיקה זו מאפשרת גילוי מוקדם של סתימת דרכי הדמעות, פזילה, עין עצלה ופתולוגיות אחרות. המצב המצוי הוא שלרוב הילד עובר בדיקת עיניים בגיל 3-4 שנים. במקרים מסוימים זה יכול להיות כבר מאוחר מדי.

סקרים מדווחים על כ-4% ילדים הסובלים מעין עצלה. משמעות הדבר שבעין זו, העין העצלה, הם אינם רואים טוב. המאפיין עין זו, הוא שטיפול מתאים משפר לרוב את חדות הראיה, בתנאי שניתן בגיל הרך, גיל שבו מתפתחת הראיה. מקובל לטפל בעין העצלה עד גיל 7 שנים, אולם רצוי לטפל מוקדם ככל האפשר, מאחר והטיפול יעיל יותר וקצר יותר. לכן יש מקום לאבחן עין עצלה מוקדם, בגיל 1-3 שנים, כדי לשפר את חדות הראיה של העין העצלה והראיה הדו-עינית. בגיל מבוגר הטיפול אינו יעיל ואם העין הטובה נפגעת בשלב מסוים בחיים בתאונה או כתוצאה מאירוע וסקולרי (שינויים סכרתיים ברשתית, סתימת עורק מרכזי או וריד מרכזי ברשתית) האדם יישאר עם עין בעלת ראיה ירודה או לעתים אף עיוורת כל ימי חייו.

הטיפול בעין העצלה, לכאורה נראה פשוט, אולם אינו קל. על הילד להרכיב רטייה על עינו הטובה ולהשתמש בעינו העצלה. הילד נרתע מהרטייה והוא מתקשה לתפקד ולראות בעין עם הראיה הירודה. גם להורים המשימה אינה קלה.  ילד בגיל הרך יסיר את הרטייה מיד. ההורים חוששים לשלחו לגן עם רטייה, כדי שלא יהיה חריג ויסבול מתגובת ילדי הגן. תקוות ההורים היא שכאשר הילד יגדל, ניתן יהיה להסביר לו את הצורך בטיפול, הוא יבין וישתף פעולה. אין לדחות את הטיפול מאחר ויעילות הטיפול בגיל מבוגר פחותה או אינה יעילה כלל והמציאות היא שבגיל מבוגר לא תהיה היענות לטיפול מצד הילד.      

במסגרת עבודתי נתקלתי במספר מטופלים אשר אבדו את הראיה בעינם הטובה ונשארו עם ראיה לקויה מאד בעין העצלה. אתאר אחד מהם. עורך דין מכובד, בן 52, הופיע במרפאתי עם תלונה של אבוד ראיה פתאומי בעינו הטובה. עינו השנייה הייתה עין עצלה עם ראיה ירודה מאד (3/60). איבוד הראייה נבע  מסתימת הווריד המרכזי בעינו הטובה. הראיה בעין זו לא השתפרה והוא קיבל תעודת עיוור. הוא נזכר שבילדותו אבחנו אצלו עין עצלה אך הוא סרב ללכת עם רטייה. תפקודו כיום נפגע בצורה קיצונית ולא נותר לו, אלא להצטער על חוסר שיתוף הפעולה מצדו או על חוסר נחישות הוריו על הרכבת הרטייה בתור ילד.

קשה להסביר לאם צעירה, בת 25, שבנה בן ה-3 זקוק לרטייה, כדי למנוע אירוע דומה העלול לקרות לבנה בגיל 30, 40 או 50.

ברצוני  להבהיר להורים את חשיבות הטיפול. כאשר שני הורים עובדים, למרות שלא קל להתפנות  לביצוע הטיפול, על אחד ההורים לקחת חופשה לשבוע - שבועיים כדי לטפל בעינו של הילד מקרוב ובסבלנות. לאחר תקופת הסתגלות הילד יהיה מוכן להמשיך ללכת ברטייה.

ניתן להיעזר גם בגננת. רצוי לשוחח איתה, ולבקשה להסביר לילדי הגן את משמעות הטיפול ולעודד את הילד. זו הזדמנות להסביר לילדי הגן את חשיבותם של טיפולים רפואיים למיניהם, כמו הרכבת משקפיים, רטייה על העין או שימוש באביזרים אחרים, על מנת לשפר את תפקודי הראיה או של מערכות אחרות בגוף. לאחר הסבר כזה, הילד ישתף פעולה ביתר רצון ויסכים לטיפול, ללא חשש לתגובות הילדים.

אולם הטיפול בגן חייב להיות מלווה בהמשך טיפול בבית. אחריות הטיפול היא על ההורים. הגננת יכולה רק לעזור.

לעתים ההורים חוששים שמא הילד ירגיש עצמו יוצא דופן עם הרטייה על העין, וזה יפגע בו מבחינה חברתית ורגשית. כאשר ילד מתנגד ללכת עם הרטייה, ישנם הורים אשר יחששו לעמוד על כך שהילד יבצע את הטיפול משום ש"הילד אינו רוצה". חשש ההורים נובע שתתכן השפעה רגשית שלילית על הילד אם יכפו עליו את הטיפול.

נושא זה נבדק ופורסם בירחון ophthalmology (אוגוסט 2004). עבודת המחקר בוצעה במספר מרכזים רפואיים באנגליה. הופץ שאלון ובו שאלות המתייחסות לניסיונו של הילד, לניסיונה של המשפחה ובריאותו הכללית של הילד בזמן טיפול בעין עצלה ובתקופה שלאחר מכן. מסקנת המאמר היא שטיפול בעין עצלה אינו קל ולעתים מלווה במצב לחץ. תוצאות המחקר מצביעות חד משמעית שלא היו כל השפעות שליליות לטיפול על התנהגותו ובריאותו של הילד, לא בזמן נשיאת הרטייה ולא לאחר מכן.

הסיבה השכיחה לחוסר יעילות הטיפול היא חוסר היענות המשפחה וזאת עקב חוסר המודעות לחשיבותו ולהשלכותיו לגבי תפקוד הילד למשך כל שנות חייו.

בזה אני קורא להורים לפנות עם ילדים בני 1-3 שנים לבדיקת עיני ילדיהם למען בריאות עיני הילדים ושלוות נפשם של ההורים.