סיפור הלידה של יוגב.
שלח לחברהכל התחיל מבדיקה שגרתית בשבוע ה-37. הרופא ערך אולטרה-סאונד ואמר שהכל מצויין....לפני שהלכתי הוא בדק גם לחץ דם. שם היתה לנו הפתעה של לחץ דם קצת גבוה.
הכל התחיל מבדיקה שגרתית בשבוע ה-37. הרופא ערך אולטרה-סאונד ואמר שהכל מצויין....לפני שהלכתי הוא בדק גם לחץ דם. שם היתה לנו הפתעה של לחץ דם קצת גבוה.
הרופא לא אהב את זה וביקש שאלך למחרת למרכז לבריאות האישה לבדוק שוב לחץ דם ולעשות מוניטור לעובר.
אני "ילדה טובה" ועל הבוקר התייצבתי במרפאה. לחצי הדם שלי היו עדיין גבוהים אבל המוניטור היה תקין. רופא המרפאה אמר שאין קשר למוניטור אבל עם לחץ דם כזה הוא רוצה אותי במיון נשים בבית החולים בו אני רוצה ללדת. התקשרתי לרופא שלי שהסכים וכך הלכתי בפעם הראשונה למיון.
את חוויית מיון הנשים בבית חולים בלינסון אספר כאן פעם אחרת למרות שהחוויה הופיעה 3 פעמים ב-10 ימים שחלפו.
הגעתי למיון שם נלקחו לי שוב לחצי דם, בדיקות דם, השארת וריד פתוח, מוניטור עוברי ובדיקה של רופא/ת נשים. החוויה הנ"ל עורכת כ-4 שעות בהם גם צריך להמתין הרבה לתוצאות.
בפעמיים הראשונות נשלחתי הביתה למעקב אך בפעם השלישית כיוון שההריון כבר היה בשבוע 39 ולחץ הדם היה עדיין גבוה והסתמנה התחלה של רעלת הריון החליטו לאשפז אותי בסיכון גבוה למתן זירוז pg שהוא זירוז בטבלייה שמוחדרת לנרתיק.
וכך היה, ביום ראשון ה-13 לינואר אושפזתי במחלקת סיכון גבוה בבלינסון, האחיות במחלקה מ-ד-ה-י-מ-ו-ת כולן והטיפול היחס שם היה מדהים. לקראת הערב היה ביקור רופאים והחדרת ה-pg הראשון.
הלילה עבר בשקט, ללא צירים, אמנם לא הצלחתי לישון כי מסביבי היו כל הזמן נשים שנכנסו לצירי לידה וחיכו להעברתן לחדר לידה, אבל לי לא היה כלום. הבוקר הגיע וחיכיתי לביקור רופאים כשהחלו הצירים. החיבור למוניטור הראה צירים גבוהים וסדירים בתדירות של כל 2 דקות אך הבדיקה איכזבה לומר שיש פתיחה של 1 ס"מ. הרופאה ניסתה להרחיב את הצוואר ידנית, מה שהיה כרוך בכאב בלתי נסבל אך ללא הצלחה. עד הצהריים הצירים נעלמו ולא הייתה התקדמות.
בבוקר יום שלישי היתה הכנסת ה-pg השני. הפעם הצירים הופיעו כעבור 4 שעות, חזקים, יציבים אך שוב ללא שיפור בפתיחה או במחיקת צוואר הרחם. יום רביעי הגיע ואיתו הניסיון השלישי לזירוז בעזרת pg. הפעם תוך שעה התחילו צירים בלתי נסבלים אבל הפתיחה – הגיעה רק ל-2 ס"מ ללא שינוי במחיקה או התקצרות הצוואר.
בשלב הזה הייאוש התחיל להראות את סימניו ואני לא הפסקתי לבכות, חלק מהזמן מהכאב וחלק מהזמן מחוסר הכוח וחוסר השינה.
בבוקר יום חמישי ה-17 לינואר בביקור הרופאים המוקדם כבר הרמתי ידיים וביקשתי קיסרי. גם הרופא שלי אמר שצריך כבר להזדרז ולקבל החלטות. אבל הרופא הבכיר בסיכון גבוה אמר "ננסה זירוז בחדר לידה ואז נחליט". הורדתי ב-8:00 לחדר לידה לקבלת פטוצין. שם הרופא הבכיר אמר "כנראה לא תהיה ברירה ונסיים בקיסרי. ננסה שעתיים ואז נחליט".
איתי בחדר היו בעלי – אהובי, האיש שאיתי. אמא שלי – הנשמה שלי, הכח שלי. ואחותי – המדהימה, שגיליתי את האהבה והעוצמות שלה מחדש.
השעתיים נמשכו ובשעה 16:00 כאשר מנהל המשמרת כבר התחלף ההחלטות שונו.
בשיתוף עם הרופא האישי שלי הוחלט לנסות עד חצות את הזירוז בפטוצין ואז אם לא תהיה התפתחות משמעותית אני יועבר לחדר ניתוח לקיסרי.
הצירים היו מטורפים, כאבי תופת אז הוחלט להתחיל עם אפידורל כיוון שעל כל מקרה אוכל להיעזר בו.
האפידורל השפיע נפלא על צד ימין של הגוף אך צד שמאל הושפעה רק בחלקו מה שהשאיר לי כאבים עזים בבטן ובגב של צד שמאל. לא משנה התוספות שקיבלתי הכאבים נשארו.
ב-23:00 היתה התקדמות והפתיחה של 9 ס"מ, עדיין לא מחיקה מלאה אך כולם היו מרוצים והאמינו שהלידה קרבה מאוד.
במהלך הלידה כבר הוחלפו שתי משמרות של מיילדות ועכשיו כבר הייתי עם המיילדת השלישית, אני קוראת לה "המלאך בלבן". לא האמנתי שישנן מיילדות כאלה.
קרן, מיילדת שנראית צעירה בגילה, מתנדבת פעמיים בשבוע בבלינסון כיוון שהיא פשוט אוהבת את זה. בשאר הימים היא עובדת כמטפלת בנשים הריוניות וביילודים בשיטות אלטרנטיביות. אני הכרתי אותה רק בלידה.
בשעה 1:00 קרן החליטה לנסות ולזרז בעצמה תהליכים. היא הוציאה את כולם מהחדר, הפעילה טייפ עם הדיסק של עידן רייכל, הניחה חתיכת בד עם טיפות של אתרוג ותפוזים ליד האף שלי שאוכל הריח, סיבבה אותי על הצד והתחילה בעיסוי שיאצו שיעזור לפתיחה.
לאחר מכן החלטנו לנסות וללחוץ כשקרן מעסה את האזור בעזרת שמנים להרחיב ולהימנע מחיתוך.
בשעה 4:00 התמוטטתי, לא יכולתי יותר ללחוץ, לא יכולתי יותר עם הכאבים, לא יכולתי יותר ללדת. צעקתי לעזרה והתחננתי מכולם שינתחו אותי או שיוציאו אותו בואקום.
כשהכל נגמר סיפרו לי כולם שנקרע להם הלב...שבכיתי והתחננתי שאני רוצה למות, שאני מבקשת רק לסיים עם הלידה ושיוציאו אותו ממני.
אמא שלי ביקשה מהרופאים שאם זה אפשרי ייתנו לי לנוח קצת ואני אאגור כוחות. התינוק היה במצב טוב והרופאים הסכימו, הוספו לי 3 מנות אפידורל ונרדמתי לשעה.
בשעה הזאת, אישי, אחותי ואמא שלי עשו משמרות מוניטור והחזיקו אותו צמוד לבטן שלי בכדי לעקוב אחרי התנועות של העובר (שכבתי בזווית שאי אפשר היה לקשור את המוניטור והיו צריכים להחזיק אותו).
התעוררתי ב-5:00. אהובי הסתכל אליי ודיבר איתי. הוא אמר שהוא גאה בי ושהוא מאמין שאני יכולה לסיים את הלידה לבד ושמה שאחליט הוא תומך בי..אמר לי שהוא אוהב אותי וחיזק מאוד.
החלטתי לנסות שוב.
קרן מיד השתלטה על הלידה אחותי תפסה את רגל ימין, בעלי את רגל שמאל, ואמא שלי היתה ליד הראש שלי, ליטפה וחיזקה אותי והמשכנו....
הראש התמקם מצויין אך הגוף שלי בגד בי ולא היה לי כח. הרופאים החליטו שאין ברירה וצריך ואקום.
הכל כבר היה מוכן, קרן והרופא הכינו את הפתח לואקום וכבר חיברו את ראש התינוק למכונה. רופא הילדים היה מוכן ליד המשקל, והרופא הבכיר של המשמרת, זה שהאמין מההתחלה שאפשר לסיים את הלידה ללא ניתוח החליף את המקום שבו עמדה קודם אמא שלי.
אחותי יצאה החוצה, אמא שלי ובעלי עמדו בצד וחיכו.
המכונה התחילה ליצור ואקום, הרופא שלצידי לחש לי באוזן "אם את רוצה אנחנו עושים את ביחד בלי כמעט ואקום" הסתכלתי עליו והאמנתי לו, ידעתי שאמצא את הכח.
לא חיכינו ל-100% יניקה והתחלנו את הלחיצות כשמהכשיר הגיע רק ל-20%.
לחצתי כאילו החיים שלי תלויים בזה, הרופא לחץ על הבטן שלי ועזר להוריד אותה כלפיי מטה, כעבור 2 דקות הוא היה בחוץ, כמעט בלי ואקום....והם הניחו אותו עליי, יפה כל כך, חם ורטוב...הוא הסתכל עליי, עדיין לא נשם לבד.
ולא הפסקתי לבכות.
בצד שמעתי את אמא שלי בוכה ואז בעלי התקרב, נישק אותי בעניים בוכות ומתרגשות ואמר לי "עשית את זה – יש לנו ילד".
רופא הילדים בדק ואמר שאין צורך בו כיוון שלא היה כמעט שימוש בואקום והכל בסדר. שמעתי את התינוק בוכה ונרגעתי.
3.110 ק"ג הכריזה קרן, כמה דקות לאחר מכן גם יצאה השילייה ואז נשמע בחדר המילים שכל כך חיכיתי להם: "מזל טוב".
הלידה הסתיימה ב-7:27 בבוקר יום שישי ה-18 לינואר.
זה הרגע בו האושר הגדול ביותר נכנס לחיינו...לאושר הזה קראנו יוגב.
