באים בשלשות
שלח לחבראני ריקי, אמא לשלושה ובשלושת הימים האחרונים אכלתי כמו בהמה. חבר'ה בואו לא נייפה את המציאות, זה בדיוק מה שהיה. אין דרך להתחמק מזה, אין למה. כולם היו, כולם ראו, התירוץ? פשוט היה כל כך טעים שלא יכלתי לעצור.
אני רוצה לפתוח את הטור הזה בהתוודות, כן ככה לשחרר את זה לאוויר העולם ולצאת לחירות אמיתית ברוח החגים שעברו עלינו בימים האחרונים.
אז הנה זה בא:
אני ריקי, אמא לשלושה ובשלושת הימים האחרונים אכלתי כמו בהמה.
חבר'ה בואו לא נייפה את המציאות, זה בדיוק מה שהיה. אין דרך להתחמק מזה, אין למה. כולם היו, כולם ראו, התירוץ? פשוט היה כל כך טעים שלא יכלתי לעצור.
משנה לשנה אני מתחילה להבין שהחירות האמיתי אליה יוצאים בני ישראל כל פעם מחדש, אינה חירות של שלום, עצירת הסכסוך או דברים מאין אלו. עזבו אתכם משטויות מדובר במשהו גדול אף יותר. זוהי החירות מן המצות המשעבדות אל עבר הטחינה הבלתי פוסקת של יום העצמאות. בדרך כלל זה בא בשלשות-
ערב החג, החג, ויציאת החג (או ערב חג שני).
בכל אחד מהם אנו טוחנים שלא ייחסר, שאף חלק מהחג לא ייעלב חלילה וחס. שלא יגידו לנו "אבל אצל חמתך אכלת....". מדהימה אותי יכולת הקיבה האנושית והעור שעל פניה להמתח ולהמתח ולהמתח. לחזור אחורה היא שוכחת עם השנים, אבל זה כבר נושא לטור אחר.
בחג האחרון (זה שבא אחרי הערב חג) נסענו למפגש החבר'ה המסורתי וגילית שיש עוד משהו המגיע בשלשות- ילדים!
לי יש שלושה, לזוג נוסף שלושה, לזוג אחר שניים ולמארחים חמישה, איכשהו נשארת שארית אבל עדיין אפשר להלוות ילד מפה ילד לשם ולחשוב שאפשר לסדר אותם בשלשות- ככה שיהיו מוכנים לצבא.
הבנות, הבוגרות-קרי נשות החבר'ה גם איכשהו תמיד מסתדרות בשלשות. כי כשצריך לרכל הכי נוח בשלשות, ככה כל אחת מאיתנו מצליחה לשמוע הכל. כשעולים למספר ארבע כבר קצת יותר קשה, זאת שבקצה לעד תשאל "מה? מה? מה פספסתי?" ותפריע למהלך הריכול האיכותי. שלשות- כבר נאמר פעם על שלושה דברים עומד העולם. כנראה ידעו על מה מדברים.
לגבי הגברים אני באמת לא רוצה להרחיב – הם פשוט לא מסתדרים בשום סדר/אופן הגיוני למעט ניאדרטלי. ושם עוד לא ידעו לספור.
כשהבטתי על ילדיי באותו מפגש חגיגי נמלאתי אושר. הם פשוט קורעים אותי מצחוק ואהבה. כשנעמי מרכיבה את נרי על הבימבה, כשנבו מכוון להם את כיוון הנסיעה, כשנרי מרכיב את נעמי על הבימבה, כשנבו מכוון אותם ישירות אל הקיר. כאלה- אחוות אחים. באמת, הכל מצחיק אותי גם הקטעים שהם צורחים אחד על השני, דוחפים, מושכים, ושונאים. זה כל היופי, זו באמת אהבת אחים, אלו הם זכרונות לשנים הבאות. זה החלק שלי להגיד שמישהו כבר יקח אותם.
אבל לא באמת.
הילדים שלי מסתדרים נהדר בשלשות, מתורגלים מהאבא הצבאי שלהם. מדגדגים זה את זה ברצף, צוחקים עד לב שמיים ובעיקר עושים הרבה הרבה רעש – כפול שלוש.
עם זאת למרות החיבור ביניהם שכל כך קוסם לי (כולל הטחינה המשולשת בחג, כי גם השניים הקטנים בין האכלנים) לעיתים אני נהנית לשבת עם כל אחד בנפרד. לחקור אותו, לראות את נימי נפשו ולהנות מהחיבוק הכל כך, כל כך אישי, בלי שעוד אחת לפחות נדחפת לי לחיק.
אתמול היה רגע כזה. נרי, השלישי במספר, זה שמגדל את עצמו סרב ללכת לישון. עם כל הרצון לשבת ערב אחד עם בעלי ולעשות משהו רומנטי כמו קיפול כביסה, פשוט נהניתי מזה שהוא ער. מסובב אותנו, מתחמן, ילד בן שנתיים שנראה כל כך שונה (לפחות בעיני) כשהוא יוצא מהשלישייה.
גיליתי בו קסם שלא ראיתי קודם- ככה אחד על אחד!
ומצד שני- אני תמיד מגלה, בכל אחד מהם בכל יום. פשוט אושר גדול.
יום ראשון מתקרב, השגרה חוזרת אל חיינו בהבטחה שיום ראשון מתחילים אתם יודעים מה.
בבוקר בבוקר ייעמדו ילדיי בשלשות אל פתח הדלת מוכנים לעוד יום לימודים בבית הספר ובגן.
על שלושה דברים עומד העולם, וכל שולחן צריך לפחות שלושה רגליים כדי להישאר יציב. האם הדבר אומר שאפשר סוף סוף להעיף את הבעל?
אז זהו שלא- צריך מישהו חזק שיעביר את השולחן ממקום למקום.
שיהיה לכם אחלה חג, ואחלה שגרה.
הכי חשוב- משפחה!
