גל אלימות
שלח לחברמשהו קורה בחברה הישראלית. משהו רע קורה. כל כך רע שאני לא יודעת איך להמשיך לחיות כאן. לגדל ילדים. פוחדת עליהם פחד קיומי. אני יודעת שלא אעזוב. אבל ממש חרדה.
מאת: ריקי לוי - דינר
משהו קורה ברחובות ישראל.
משהו רע קורה.
כמי שעובדת במערכת החינוך העל יסודית, הבנו בצוות בית הספר כי הקרקע בוערת מתחת רגלינו. החרדות החלו לזלוג לא רק אלינו כהורים ובוגרים, אלא אף אל הילדים. אותם ילדים שעליהם וחבריהם כתוב בעיתונים, אותה שכבת גיל פורעת כל רסן, מוצאת עצמה עכשיו יותר מתמיד - מפוחדת.
החלטנו לעצור הכל ולדבר על זה, להחזיר ולו במעט את השליטה לידנו לפחות במגרש שלנו. אחר כך הם ייצאו הביתה למסיבות השישי בתקווה של כולנו כי משהו ממה שנאמר ייחרת ויוביל לפעולה, או ימנע אחת כזו תלוי מאיזה צד מסתכלים.
התיישבנו להכין את מערך השיעור, מערך ההסברה. באינטרנט יש היום הכל, עד כדי כך הכל שזה מזעזע את אמות הסיפים. לעיתים אני חושבת שהמקום הזה של הדחקה, הכחשה, התעלמות הוא מקום מאוד מאוד נוח. הבעיה היא שהוא שכן של לה לה לנד ולי אישית קשה מאוד לגור שם.
התחלנו לחפש חומר על אלימות בקרב בני נוער, בני נוער אלימים, אלימות ברחובות...הכנסנו את כל מילות החיפוש ומשפטי החיפוש האפשריים, ההגיוניים. מצאנו תמונה מאוד לא הגיונית ולא נתפסת של החברה הישראלית. לא הייתי עיוורת קודם לכן. ידעתי שהדור של היום איבד משהו מערכיו ועקרונותיו של דורי. חלק מהאנשים ביטלו אותי ואמרו לי "כל דור אומר את זה על הילדים שלו, גם אמא שלך אמרה את זה לך ובטח סבתא שלך אמרה את זה לה".
נכון. אני יודעת אבל זה רק אומר שהמצב אכן הולך ומדרדר.
בעלי ואני מוצאים סרטונים המתעדים את חיי הלילה במועדונים בחיפה ולא מאמינים. סדום ועמורה זה משהו קטן לעומת מה שקורה שם. האלכוהול, המגע הלא צנוע ולא מכבד, הזילות של ...הכל בעצם, של חיי אדם, של כבוד האדם, האלימות, הסכינאות, השפה הזולה וכל זה- ילדים. בני 16, 17. ילדים.
בשלב מסויים אומר לי בעלי האדיש יחסית כי הוא כבר מעדיף שמישהו יאנוס את נעמי כי לפחות מזה עוד אפשר להשתקם אך מרצח במועדונים לא.
הסרקזם במיטבו.
כל זה כי אנחנו כבר לא יודעים איך להתמודד. איך לשלוח אותם החוצה מבלי לפחד עד עמקי נשמתנו.
אנחנו מפחדים מילדים!
זה לא נקלט בכלל!
ילדים שהחברה עיצבה.
לאן הגענו ואיפה דלת היציאה?
משהו קורה בחברה הישראלית.
משהו רע קורה.
כל כך רע שאני לא יודעת איך להמשיך לחיות כאן. לגדל ילדים. פוחדת עליהם פחד קיומי.
אני יודעת שלא אעזוב. אבל ממש חרדה.
מרגישה שלגדל ילדים במדינת ישראל 2012 זה פשוט להפקיר אותם.
מה עושים?
