חיי כלב
שלח לחברטרם הילדים הייתה טופי כמו הילדה הקטנה שלנו, יצאנו איתה לטיולי לילה ארוכים, כשהיא מקפצת לה ביננו לבין סיפורינו שקלחו אז כמו מים. השנים עברו, הילדים הגיעו והזקנה קפצה עליה וגם קצת עלינו כנראה. נבו הבכור חווה את טופי בצורה הכי טהורה.
מאת: ריקי לוי דינר
חיי כלבתי טופי מעולם לא היו גרועים יותר. אולי זה מה שהוביל אותי לכתוב את הטור הנוכחי. היא זקנה, השמיעה כבר לא מה שהייתה, הראייה לא אותו הדבר שלא לדבר על ההליכה לצד דלקת הפרקים הפוקדת אותה. בקיצור חיי כלב אמיתיים, לפי האמירה המטאפורית.
עם זאת, לכל אלו השואלים אותי שוב ושוב ספק בהומור ספק ברצינות: "עוד לא הרגתם אותה?". אני עונה תמיד בשלילה ומבקשת מעל דפי אינטרנט אלו - "הפסיקו לשאול אותי". לא הרגתי ולא נהרוג! היא פשוט זקנה, כמו שלכולנו יקרה בבוא היום, גם לנו לא יהיה בהכרח קל בזקנתנו. האם גם אותנו נהרוג?
אז לכל ההתחלות והסופים הקרבים, לצערי, לכל הכלבים והילדים הגדלים איתם, אני מקדישה טור זה.
שלום. מדברים מהרשות ל....
כששיחה טלפונית מתחילה באוסף המילים הנ"ל, הסיכוי שתסתיים טוב קלושה ביותר. רשות ל...היא אף פעם לא דבר טוב.
אף פעם לא קיבלתי שיחה כזו, אך בראשי אני מדמיינת שיחה שכזו עם הרשות הוטרינרית.
היפוטתיות בשירות הציבור...
בלהה: שלום. מדברת בלהה מהשירות הוטרינרי
אני: שלום לך, בלאה.
בלהה: זה בלהה עם ה', לא עם א'.
אני: אה...עם ה' ו-א'.
בלהה: כן...(נאנחת). אנחנו עורכים סקר קצר לבעלי כלבי פינצ'ר באזור הקריות. מעוניינת להשתתף.
אני: כן. רק שאין לי פינצ'ר.
בלהה: אה....מה יש לך.
אני: סטף אנגלי ובעל.
בלהה: לא הבנתי
אני: ברור.
סטף אנגלי.
בלהה: סטף??? כמו אסמטף...
אני: אחד משבעת הזנים. כן. טופי, אם את שואלת. היא לא רק גזע, היא אישיות. יש לה שם.
בלהה: ויש לך ילדים?
אני: כן אבל הם שייכים לרשות אחרת הסירי דאגה, לא בטיפולך.
בלהה: לא, לא, ברור, ברור! ותגידי...את לא מפחדת?
אני: לא. את נשמעת דווקא די נחמדה.
בלהה: לא הבנתי
אני: ברור.
בלהה: אומרים שיש להם שיניים....
אני: כן, כן, אני יודעת. שיניים מאיימות. יש לה. נעילה של חמש טון...ידוע. גם יש לה. הבן שלי הגדול רק 11 קילו, גם ידוע. ולא, לשאלתך...
בלהה: לא שאלתי כלום.
אני: תיכף תשאלי, אז אני עונה. לשאלתך...אני לא דואגת. היא לא תיגע בילד, ולא תנעל עליו שום דבר. ידוע ומוכח.
את מבינה בלהה, מהרשות הוטרינרית, ארצה להגיד לה, כלבים – הם בדיוק כמו בני אדם. נתונים לחינוך. נכון יש גזעים, יש תכונות, ויש חינוך – מעל הכל. כי גם פודל יכול להפוך לרוצח אימתני וגם סטף יכול להיות הכי לבבי ונחמד לבריות אם מחנכים אותו לכך. מה שאתם לא מבינים, זה שהתוקפנות המולדת, שכל התקשורת עטה עליה, מכוונת בראש ובראשונה אצל הזן הזה כלפי כלבים אחרים – לא כלפי הילדים שלי. וכל אלו שתקפו, עברו התעללות מסויימת או שבירת כסא בראש כאמצעי הרגעה שממש לא עובד עליהם, אם לא שמתם לב.
כמו כל דבר, בלהה, כאשר אתה לוקח חיית מחמד הביתה, או חיה בכלל הביתה, כדאי שתלמד עליה לפני שאתה שם אותה למטרת פאסון בחצר הבית. כי מי שעושה זאת כדי להגיד – "כן, קניתי בולדוג צרפתי עלה לי 1000$, עד שהשגתי אותו להתפאר" כדאי שיחליף את שלט הכניסה מ"זהירות כלב נושך", ל"זהירות אידיוט", כי במקרים כאלו גם הרשות הוטרינרית כבר לא יכולה לעזור.
בלהה: אז אין לך פינצ'ר את אומרת...
טופי
טופי גדלה שנים, עוד מהיותה גורה, אצל גיסתי עד שקיבלתי אותה בהפתעה. תמיד רציתי כי ילדיי (אז עוד העתידיים לבוא) יגדלו עם חיות אך ההכרזה כי "היא" (כך כיניתי אותה אז) חוזרת איתנו מהמרכז לצפון היממה אותי עד שהכרזתי כי זה רק לשבוע ניסיון.
במפגש הראשון בדירת זוגיותנו הפורחת, פחדתי מאוד. יצאנו שנינו לעבודה ו"היא" נשארה בבית לבד. הייתי בטוחה בסרטי הפולניות עליהם גדלתי כי כשאחזור הביתה אמצא סלון מפורק ומרוט, ואת כל הבית הפוך על פניו. פתחתי את הדלת חרישית רק כדי לגלות אושר גדול ורטוב מלקק את פניי וקופץ עליי בשמחה. בגאווה אני מדווחת כי טופי, כבר לא "היא", הייתה החברה הראשונה שלי פה בצפון. חיכיתי לחזור הביתה לשבת איתה בסלון, לכרבל רגליי תחת שערותיה ולספר עליה את קורות יומי.
בכלל, טרם הילדים הייתה טופי כמו הילדה הקטנה שלנו, יצאנו איתה לטיולי לילה ארוכים, כשהיא מקפצת לה ביננו לבין סיפורינו שקלחו אז כמו מים.
השנים עברו, הילדים הגיעו והזקנה קפצה עליה וגם קצת עלינו כנראה. נבו הבכור חווה את טופי בצורה הכי טהורה. שיחקו יחד, נרדמו אחד על השני, תמונות המכילות רגעי קסם וחובקות בתוכן את כל חלומותיי באשר לחיבור בין כלבים לילדים. היום אני יכולה להגיד שעם כל ילד שהגיע הביתה, נדחקה טופי עוד קצת הצידה. מהטעם הפשוט שאין כוח ואין זמן.
אני מודעת לכך שיתכן והדבר לצד ההשקעה הפוחתת בה הגבירו את קצב הזדקנותה. אולם לצד כל הצער וייסורי המצפון שבהכרה זו, זהו המצב.
הוטרינר אומר שהיא דווקא עברה את הגיל הממוצע של הזן שלה מה שמעודד מצד שני לראותה כך ממש, ממש כואב.
האו האו – סיכום כלבי
כלב הוא חלק מהמשפחה. נ.ק.ו.ד.ה!
מי שחושב כך, מוזמן להביא כלב הביתה. מי שחושב שהוא חושב כך מוזמן להמשיך לקרוא מה זה באמת אומר שהכלב הוא חלק מהמשפחה.
אם אתה באמת חושב כך אל תשאיר את הכלב בלילות הקרים בחצר הבית, כי זה אומר שחשבת קודם על עצמך ולא עליו. אני מאמינה שאת ילדייך, שהם חלק מהמשפחה, לא היית משאיר בחוץ.
אל תשכנע את עצמך שהם כלבים ורגילים, והנה קניתי לו מלונה. אם כבר שכנעת את עצמך בכך, השאר לילה אחד גשום במלונה ותחליט אם אתה רוצה להשאר עם המשפחה שלך.
אל תאמר כשתהייה לי חצר אני אביא כלב, כי הדבר משול בעיניי לאמרה כשיהיה לי כסף אני אביא ילדים. אתה רוצה כלב- תביא, השאר יסתדר מאליו. כמו עם ילדים חום ואהבה לעיתים מגשרים על כל החסכים. אל תתן לו ללכת לבד לטיולים הליליים ולא הבוקריים. בחוץ, אם לא ידעת, אורבות סכנות. הוא יכול לאכול דברים לא בריאים, לעבור התעללות מעוברי אורח, להחטף, וחלילה לא עלינו להדרס. לא משנה עד כמה הוא מחונך ויודע את הדרך חזרה. יש דברים שפשוט לא עושים! מבחינה זו כלב הוא כמו ילד לפני בי"ס, פשוט לא הולך לבד!
אני מבינה שבניגוד לבני משפחה אנושיים לא ניתן לקחת את הכלב לכל מקום, האמינו לי גם טופי לא באה איתנו תמיד. אבל עשו טובה, אישית וכלבית, אם אתם יוצאים לנופש אל תשאירו אותו כמו כלב לבד בבית. דאגו למישהו שיוריד אותו, שילטף אותו מדי פעם. לא רוצה להיות קטנונית אבל התייחסו אליו כמו אל ייצור חי- אם לא שמתם לב, הוא כזה.
אני מתגעגעת אל טופי בצעירותה, כשהייתה יוצאת איתנו לטיולים ומצחיקה אותנו בשגעונות שלה. אני מתגעגעת אלינו וליכולת שלנו להתלהב ממנה. עם כל ילד, כמו שכתבתי, משהו מזה פחת.
אני עדיין אוהבת אותה, ולצד כל זה והרצון שילדיי יגדלו עם כלבים אינני יודעת אם אביא עוד כלב הביתה לאחר לכתה. פה, למרות כל התפיסה כי כלב הוא חלק מהמשפחה, פה אנו מותרים מבעלי החיים המלווים את חיינו. בוחרים לנו בנוחות את תחילת נוכחותם בחיינו. אחר כך זה סיפור אהבה לכל החיים.
ממש כמו ילדים.
