כשאני הייתי בגילכם....
שלח לחברלפני כעשור לימדתי במכינה של אוניברסיטת חיפה. מסביבי תמיד היום בחורים ובחורות צעירות צמאי ידע, שוקקי הורמונים ובעלי אנרגיות בלתי נדלות של נעורים במיטבם. הטבתי לצחוק עימם בהפסקות ולהרגיש...כמעט כמוהם. בת עשרים וקצת שעוד בטוחה שהנה הנה "זה" קורה. מה זה "זה"?, לאף אחד לא היה ברור אך זה לא באמת משנה.
מאת: ריקי לוי דינר
לפני כעשור לימדתי במכינה של אוניברסיטת חיפה. מסביבי תמיד היום בחורים ובחורות צעירות צמאי ידע, שוקקי הורמונים ובעלי אנרגיות בלתי נדלות של נעורים במיטבם. של גילאי העשרים שאינם יודעים שובע, מוכנים לטרוף את העולם ובטוחים כי הוא מחכה רק להם. לימדתי אותם טיבו של אותו עולם בצורת מבוא לסוציולוגיה ופסיכולוגיה. הטבתי לצחוק עימם בהפסקות ולהרגיש...כמעט כמוהם. בת עשרים וקצת שעוד בטוחה שהנה הנה "זה" קורה. מה זה "זה"?, לאף אחד לא היה ברור אך זה לא באמת משנה.
אחרי מספר שנים המשכתי ללמד את שתמיד לימדתי, אך הרגשתי כי הפער ביני לבין תלמידי הולך וגדל. בדיוק אז החלו לצאת מפי משפטים נוסח "כשאני הייתי בגילכם", או לחילופין- "בתקופתי"...ברגעים אלו כאשר המילים יוצאות מפיך ללא משים וכטבע שני/ראשון אתה מבין באמת שתהילת שנות העשרים חלפה לה ואתה מתבגר.
פער הדורות עליו לימדתי הפך ממשי משיעור לשיעור והדבר מילא אותי עצב מסוים. לעולם לא אהיה עוד באמת בין החולמים, הפוחזים, האנרגטיים המשובחים מלאי ההורמונים התוססים. אני אהיה המגניבה, אך- המרצה המגניבה, הדודה המגניבה, זאת שלא מצפים שתהיה מגניבה אך היא כזו. קול- בלשון העם.
עם תובנה זו עזבתי את האוניברסיטה, יצאתי אל עולם המבוגרים, ילדתי, ילדתי והמשכתי את חיי הדור הבוגר בהשלמה.
אחרי עוד מספר שנים התחלתי לעבוד בעבודה הנוכחית שלי- בית ספר המשלב סגל פיקודי צבאי עם סגל אזרחי.
ממרומי שנותי, אני שוב מוקפת בני עשרים וקצת – או שלפני, מלאי הורמונים, פוחזים ואנרגטיים בצורה שלא תבייש אנשי תריאטלון.
המקום הזה מתעתע, מבלבל. אני מתקשרת איתם כל כך טוב והם קשורים אלי ואני אליהם בעבותות רגשיות עד שאני צריכה להזכיר לעצמי כי אינני באמת כמותם, כי אינני באמת חלק מהם, כי הם בטח לא יודעים מהן עבותות רגשיות וכאלה, אבל באמת שבסיכומו של עניין ודבר- אני מבולבלת.
מחד העבודה עם אנשים צעירים מכניסה בי רוח חיות שאינה יודעת שובע, רוח שחיכתה שנים להתעוררות שכזו, שפיעמה בי כל השנים אך לא מצאה מקום לפרוץ- והנה גילתה עצמה מחדש.
מאידך, יותר ויותר אני מבינה את מקומי- הבשל, הבוגר, התבוני, זה שיודע - שאינו שואל, זה שמכיר וחווה את כל שהם חווים כעת, זה ששמח על מיקומו החדש, זה שמבין שהזמן....הזמן רץ ורץ . . .
בא לי להגיד להם איך לחיות , שלא יטעו, שלא יפלו אך ריקי הבוגרת והבשלה מבינה כי יש לתת להם לחוות את גיל העשרים בדיוק כפי שאני חוויתי אותו. ממקום שלו ושלם אני שמחה להיות המגניבה, מרגישה בטוחה מספיק לצאת איתם לעיתים אך להבין כי אני לא באמת חלק מהם, שמחה להיות בכל פרצי הרגשות שלהם לתמוך, להוות כתף תומכת, לצחוק ולהצחיק, ולדעת שפעם הם יגידו "וואי עבדה איתי פעם מישהי שלימדה אותי כל כך הרבה"...בדיוק כפי שאני אומרת זאת על מבוגרות שליוו אותי אי אז בשנות העשרים שלי.
יש משהו שלו במקום הזה, משהו בטוח. עם זאת יש משהו כל כך מטלטל בהבנה שאתה כבר לא שם, בידיעה שלא תוכל לחזור ואתה רק שועט קדימה בשעיטה שאין לך שליטה עליה.
כל יום מחדש יש מולי מראה המזכירה לי איך הייתי לפני כעשרים שנה ואיך אני היום, בחלומות, בהתפכחות, באהבות הראשונות לעומת הזוגיות הבוגרת, בבשלות הנפש לעומת התלהבותה, בעור המתוח לעומת זה הרפוי, בכל צעד ושעל יש לי מראה. מראת זמן.
זה מתעתע, זה מפרק, זה מחזק.
זה כל כך, כל כך מבלבל.
שיעור יומי בהשלמה עצמית.
(שוב...)
