משבר גיל ה...(נו, כן...40!)
שלח לחברלקח לי זמן להודות במשהו שבעלי מסמן לי כבר מספר חודשים כי הוא קורה- משבר גיל ה-40. הנה אני, ריקי לוי דינר, בת שושנה והרצל לוי, חווה (במקצת לא באמת) את המשבר! אני בת 38, בואכה...40. ...
מאת: ריקי לוי - דינר
כטבען של אגדות אורבניות, גילאיות ומשפחתיות הגיע הרגע שלי לגלות כי הן לא באמת אגדות אלא משהו מאוד מוחשי, חי, קיים ובועט שמתקיים.
לקח לי זמן להודות במשהו שבעלי מסמן לי כבר מספר חודשים כי הוא קורה- משבר גיל ה-40. הנה אני, ריקי לוי דינר, בת שושנה והרצל לוי, חווה (במקצת לא באמת) את המשבר!
גיל 40 אמנם עוד לא הגיע אך ניצניו כבר כאן, לרבות ניצני המשבר. אבל בואו נפרק את זה שנייה.
אני בת 38, בואכה...40. בניגוד למשברים אחרים מדיניים, חבריים, זוגיים המצב כאן קצת שונה. בעוד שמרבית המשברים /סכסוכים אותם אנו חווים בחיינו מתרחשים אל מול אדם אחר או קבוצות אחרות – כאן המצב שונה, אני מתמודדת מול..עצמי בעצם. אם הייתי יודעת איך עושים זאת משך 38 שנה אולי לא הייתי מגיעה למצבי כיום, אך את זאת נפתור בהמשך.
במשברים מול אדם אחר, ארוכים או קצרים ככל שיהיו, נגמר המצב בדרך כלל בהסכם שלום/פשרה כלשהו. צד א' אומר "או.קי. אני אתן לך את חלק א' ו-ב' בחברה, בתמורה תיתן לי 30% מהרווחים שלך בשנה הראשונה". צד ב', מתנה תנאים משלו ובדרך כלל מתי שהוא הם יסכימו ויחתמו על הסכם פשרה.
במצבי זה קצת שונה- על מה ומול מי אתפשר?
מה אני אמורה להגיד לעצמי- "טוב, קחי עשרים שנה אחורה, ושנתיים הלאה עד גיל 40 – עלי". נראה לי שאסכים. אבל אני מכירה את עצמי ברגע האחרון אני ארגיש שיש אי שם עסקה טובה יותר שמחכה לי ואתקפל. לך אחר כך תחפש את עצמי להחזיר 20 שנה אחורה- אין, זה לא עובד ככה.
עם זאת המשבר שיקרא מעתה ואילך בטור זה – ההירהורון (קצת קשה לי להודות שזהו משבר..), אינו באמת בודד הוא מול גורמי חוץ, כפי שמכנים אצלנו בענף- מחלקות אחרות בחברות מתחרות שלא ידעו בכלל שיש להן תחרות עמי. כבכל תחרות שוק טובה, יש סחר חליפין, של דעות, עמדות, יש העתקות ומכאן הדרך לפשרה קלה- כולל שלי כלפי עצמי.
גורם חוץ 1- גיל עשרים
בעבודתי החדשה משולבים אנשי צבא ואזרחים כמוני בעבודת חינוך נפלאה וחשובה לאין ערוך. מעבר לעבודה החשובה יוצא לי כל בוקר להתקל במפקדים ומפקדות צעירות שגילם במקרה הטוב נושק לממוצע של 21. אנשי חזון ורוח, אנשי ציונות אמיתית – אנשים מתוחים שאין עליהם גרם אחד של משקל מיותר! עור צעיר, מלאי הורמונים,
מ-ת-ו-ח-י-ם!
תגידו מה תגידו, אבל אפילו לאור העבודה החינוכית החשובה המראה לא יכולה להתפשר! היא מראה את האמת. אני כבר לא מתוחה, לא צעירה, ולגבי ההורמונים הם אכן מלאים בשצף קצף של עליות וירידות הורמונאליות בלתי נשלטות (יש כאלו הקוראים לזה גלי חום).
אז כן אני אוהבת אותם את המפקדים הצעירים, גם הם אותי- אני הדודה שלהם, אחד מהם אפילו קורא לי "אמא" ומתייחס לכך באהבה וכמחמאה הגדולה שיותר שהוא יכול לתת למישהו על הפלנטה.
וכל שההירהורון שלי שומע הוא- דודה!!! אני הדודה!!! מתי זה קרה?
אני מוצאת עצמי, צריכה להזכיר לעצמי חדשות לבקרים שאני לא באמת שם..לא באמת יכולה לצאת איתם, להתרועע, עד כמה שיש בינו אהבה, סוג של חברות והערכה, יש בינינו גם, בערך- 20 שנה.
"בוא נחשוב יחד..." אני אומרת להם...
"דייייייייייי!, אין מצב שזו את"
אכן אכן..אני. אני ועוד, 10 ק"ג, 12 שנה וקומץ קמטוטים בפנים. מה שמביא אותי לגורם חוץ מספר שתיים בהירהורון הקטן שלי...
גורם חוץ 2: אני וגופי
אני וגופי בשלום קר כבר כעשרים שנה. מכירים אחד בקיומו של השני אך לא עושים דבר כדי לקדם את מערכת היחסים בינינו. נוח לנו. הוא לא משקיע בי ואני לא בו. הנוחות הזו עלתה לנו במהלך השנים בעשרה ק"ג, תחושת כבדות ונפיחות, כרגע חוסר שביעות רצון מעוררת כבוד ואם כך ימשיך המצב פרשנינו צופים קשיי נשימה, קשיי הליכה ומיני פרעות וחסימות מצד הגוף- מה שבמקרה של חוזים ידוע כהפרת ההסכם.
לצד הפרת ההסכם הפוטנציאלית אני מתפקדת על תקן אמריקה – אני יכולה להזיז עניינים, למשוך בחוטים, להחליט איך ומתי לקדם את הסכם הנוחות המנומנם הזה. כמו כל נשיא טוב כנראה שהחשש הוא מההתחלה ותגובות פרלמנטריות כאלו ואחרות – כמו משבר נוסף, התמוטטות, קריסת ריאה או משהו בסגנון (כמובן שאני מגזימה). הנוחות פשוט תמיד יותר...איך לאמר את זה? נוחה.
פשרה- סיכום ההירהורון-
המשבר אינו באמת משבר אלא תהיות על החיים, על מצבי ואיני יודעת באמת אם זה בהקשר הגיל או לא – אין זה משנה.
נוספו לי קמטים - אלו קמטי הבעה של צחוק ושמחה, אני שמחה שאינם של צער ומכאוב. כאשר מתישהו יגיע יומי הם יראו שחייתי, שעודני חיה. ואני לא אומרת זאת כקלישאה, באמת טוב לי!
לגבי הק"ג המיותרים- בבוא העת אשיל אותם, לא את כל העשרה - איני מעוניינת להראות כמו אנורקטית רעבה. ישנו מבנה גוף שהתאים לגילי ולקצב חילוף החומרים שלי לפני 12, אין דרך לחזור אחור ואיני מעוניינת בכך, אני מפוכחת עם גילי ומצבי ולא חיה באשליות של בחורה צעירה. עם זאת, 3-4 ק"ג יעשו את העבודה.
גיל עשרים..אח..גיל עשרים. האמת – אין כמו גיל עשרים.
וטוב שכך. לכל גיל יש את הקסם שלו, את החיוניות שלו. אני שלמה עם התובנות שמרחק השנים הביא עימו, שמחה לייעץ לחברה הצעירים ושמחה שהם ממלאים אותי חיות שכבר כמעט ונשכחה ממחוזות גילי ועבודתי. משהו חי בי מחדש עם תובנות השנים שעברו- אין מתנה גדולה מזו. להרגיש צעיר ברוח אך חכם בידע- לא ברור מאליו.
אני מניחה שבסך הכל אני אסכים לחתום על הסכם פשרה שלי עם עצמי- משהו בנוסח הזה-
הורידי 4 ק"ג, קחי תובנות של עשרים שנה וכמובן תדאגי לקרוא את האותיות הקטנות שהן הכי חשובות-
"הסכם זה בא יחד עם בעל אוהב ותומך, שלושה ילדים מופלאים וכלב היפראקטיבי אחד".
מי לא הייתה חותמת מיד?
*לכל בנות ה-40 +-, שיהיה לכם הירהורון אחד מלבב וחיים שלמים של השלמה.
