מה שבין הורים ומורים (או גננות)
שלח לחבררוב ההורים אינם יודעים איך להיות עם הערותיהם של המורים לגבי ילדיהם; הם לוקחים את הערותיהם של המורים באופן אישי ונפגעים מכך.
מאת: שני הורביץ , יועצת, מרצה ומאמנת מוסמכת (CPCC) להורים ולילדים, מחברת הספר "ההורה שבחרתי להיות", אמא לשלוש.
רוב ההורים אינם יודעים איך להיות עם הערותיהם של המורים לגבי ילדיהם; הם לוקחים את הערותיהם של המורים באופן אישי ונפגעים מכך.
מה קורה בפועל: קיבלתם הערה מהמורה – כעת אתם לוקחים זאת באופן אישי ומחשבות מתחילות להתרוצץ במוחכם: "מה חושבים עליי?", "איזה בושות.." "איזה הורה אני..", " "ילדי לא בסדר".. ואתם מתחילים במסכת של הסברים והצטדקויות מול המורה. בעקבות הערת המורה, אתם נכנסים ללחץ, למתח ולחששות, אשר באים לידי ביטוי בכעס, ובעצבים אל מול ילדיכם. אתם מתחילים להיות עוד יותר "שוטרים" ממה שהייתם, נעשים עוד יותר ביקורתיים ושיפוטיים אל מול ילדיכם. אתם מרגישים רע, ילדיכם מרגישים רע ומאבדים עוד יותר מבטחונם העצמי ו"הבעיה" שהיתה זבוב, כעת הופכת גדולה יותר ויותר.
עליכם להבין שאין המורה מעירה מהרצון לפגוע או להרע, אלא מכוונה טובה, ממקום של דאגה ואכפתיות. היא עושה את הטוב ביותר שהיא יכולה בתנאים שיש לה!. הרבה מהפעמים, המורה בהערתהּ, מבטאה קושי או תסכול שלה; היא תדע להתמודד עימו, סִמכו עליה. לכן הינכם מוזמנים לומר: "תודה על הדאגה ותשומת הלב, תודה על השקעת הזמן והאנרגיה.." ופה ממש פה נפסק הדיאלוג בינכם לבין המורים! הבינו שאין זה מקומכם לתת שום דין וחשבון על שום דבר, ולאף אחד!. מעבר לכך, העברת האשמה מהמורה להורה ומההורה למורה, וחוזר חלילה, אינה מקדמת אף אחד מכם. אין פה אשמה של אף אחד, רק ביטוי של קושי ותסכול. כעת הדיאלוג אמור להיות פנימי, לא שלכם עם המורים! ולא שלכם עם ילדיכם!. הנכם מוזמנים לראות בהערת המורה כמתנה, כהזדמנות להתבוננות ובדק פנימי – "איך אני עם עצמי?", "איך אני עם התנהגותי לילדי?" אם שלם ושליו לכם – הידד!!! אתם בכיוון הנכון, אך אם "חורק" לכם – שנו ועשו את מה שצריך בשביל להיות שלמים ושלווים יותר. כלומר, הקשיבו להערת המורה, אמרו תודה ואז התפנו להתבוננות פנימית. ברוב הפעמים הפתרון הוא: להאמין יותר בילדכם- ביכולותיהם ובמסוגלויותיהם, לבטוח בהם יותר, לסמוך עליהם יותר, לקבל אותם כפי שהם ולהפסיק לצפות שיהיו אחרים ממי שהם, לאהוב אותם יותר, לבלות איתם יותר (גם להיות נוכחים עימם בשיעורי הבית, בהעצמה והוקרה – הינו בילוי), לשחרר שליטה ופשוט להנות איתם יותר...
יום אחד מתקשרת מורתה של בִּתי ואומרת: "משי היא לא אותה משי...הציונים שלה לא אותם ציונים, היא לא מאורגנת לשיעורים, היא מפוזרת, לא מרוכזת, שוכחת....." ואני חושבת לעצמי, כן זוהי משי, משי יכולה להיות מאוד מפוזרת, מאוד לא מאורגנת, כזו שבחמש דקות של שעורי-בית יכולה לעשות 20 גלגלונים, 10 עמידות ראש, קפיצות וריצות מצד לצד......אני מודה למורה על תשומת ליבה, על דאגתה והשקעתה, ונפרדת ממנה. כעת אני עושה "בדק בית"- מתבוננת לתוכי ושואלת את עצמי: "איך אני עם משי?" וחושבת שבזמן האחרון הייתי קשה איתה מידי - יותר מדי לוחצת, יותר מדי מבקרת, יותר מדי שופטת ופחות מידי אוהבת ומשחררת...אני מחליטה לחזור לעצמי: לאהוב אותה יותר כפי שהיא, לקבל אותה ואת הייחודיות שלה, להוקיר אותה, לעודד אותה, להאמין בה, לבטוח בה ולסמוך עליה יותר וכך אני עושה.... ובלי שום ציפיות ובלי שום הרגשת מחוייבות, אני שולחת אימייל למורה; אימייל המשתף אותה בהחלטתי לאהוב ולשחרר אותה יותר והיא עונה: "את צודקת, אעשה את אותו הדבר, כנראה שגם אני הייתי קשה מדיי לאחרונה..." תוך שבוע וחצי – היא מתנהגת אחרת לגמרי, מלאה בעצמה, מרוכזת יותר, בטוחה יותר, מחייכת יותר...והציונים חזרו להיות כפי שהיו.
המסר הוא יקיריי, שאינכם חייבים שום דין וחשבון לאף אחד על שום דבר, אל תכנסו למגננה ולמסכת של הסברים והצטדקויות מול המורים, זהו בזבוז של זמן ואנרגיה. הנכם מוזמנים לקחת להתבוננות פנימית את הערותיהם, אך אינכם במקום של לתת הסברים על מעשיכם והתנהגותכם – לא מולם! אתם עושים את הטוב ביותר שאתם יכולים ויודעים!
המסר השני הוא שהשינוי או הפתרון לבעיה, אף פעם אינו חיצוני אלא פנימי. כלומר, השינוי הוא בכם, לא של המורים ולא של ילדיכם. מהשינוי הפנימי יחול השינוי החיצוני; מהשינוי בכם, יחול השינוי בסביבה ובילדיכם!
והמסר השלישי הוא: אל תתנו לאף הערה לקבוע את מערכת היחסים שלכם עם ילדיכם. אל תתנו לאף אדם, או לשום 'מספר על דף' (ציון), לקבוע את רגשותיכם והתנהלותכם מול ילדיכם; אהבו אותם והאמינו בהם ללא תנאים, ראו אותם כיצירות פאר, לא משנה מה אומרים, זהו תפקידכם כהורים. הבטחתי אליכם שאם תעשו זאת, הם יוכיחו אתכם נכונה כל פעם!!
