תקשורת בין מבוגרים לילדים
שלח לחברתקשורת בין ההורה לילד קיימת כבר מגיל 0.
בכתבה שלפניכם פרשתי סוגי תקשורת שונים בגילאים שונים, עם שימת לב לסיבה שיכולה ליצור את הקצר בתקשורת.
מאת: עינת קהת
תקשורת בין ההורה לילד קיימת כבר מגיל 0.
בכתבה שלפניכם פרשתי סוגי תקשורת שונים בגילאים שונים, עם שימת לב לסיבה שיכולה ליצור את הקצר בתקשורת.
מה היא אותה תקשורת ? מה הציפיות שלנו ממנה ? באיזה אופן נרצה שתשרת אותנו ?
איזה הורה לא רוצה לדעת איך עבר היום על הזאטוט בגן ? בבית הספר? מה מתסכל אותו בתיכון ? כאבי ההתבגרות ועוד ?
הורה יכול ליצור עבור ילד, כבר מקטנות, תחושה שכל דבר ניתן לספר לו. הדבר ישרת את שני הצדדים נאמנה.
נכון שלא תמיד ילד רוצה לספר ובוחר לשמור לעצמו וזה בסדר. הרי גם אנחנו כמבוגרים צריכים ללמוד להכיל את כאבינו ולא כל דבר ניתן לספר לזר או אפילו לבן משפחה.
אך את רשת הביטחון, את הידיעה שיש למי לספר במידה והוא זקוק לאותה אוזן קשבת, את זה אני מבקשת ליצור.
האם גם דממה היא סוג של תקשורת ?
אתחיל מההתחלה :
תקשורת – נתפסת בדרך כלל כמשהו מילולי.
אני חושבת שהצורך לדבר הוא שלנו, של המבוגרים.
אם נתבונן בהתנהלות של יום בפעוטון, המבוגרים בסביבה יוזמים את התקשורת. שואלים את הילד שאלות, מנחים אותו... החל ממה אתה מצייר ? מה אתה עושה ? אתה רוצה ... ואולי אתה רוצה....
כל השאלות האלו "פוגשות" את הילד בהרבה רגעים שהוא היה בוחר להיות שקט אך הוא נעתר לנו, המבוגרים ומחפש את המילים , את התשובה.
אם זה יהיה תלוי בילד הוא יהיה שקט יותר.
הילדים בגיל הצעיר, נמצאים במקום של התבוננות. הם יוצרים את הקשר שלהם כאשר הם רוצים משהו. גם אם זה לא במילים שמוכרות לנו.
ופה אני מעלה את השאלה: האם גם דממה היא סוג של תקשורת ?
השקט הזה נכון להם. השאלות שלנו מציפות אותם, מבלבלות לעיתים. אנחנו מוציאים אותם ממה שהם עסוקים בו.
אני לא אומרת, חלילה, לא לדבר או לשאול. אני רק רוצה לחדד את הנקודה שהצורך לדבר הוא שלנו ולא של הפעוט.
אז , לשאול או לא לשאול ?
כל הורה, רוצה את טובתו של ילדו ולדעת מה עובר עליו.
אך לעיתים, במקרה של חוויה לא נעימה, חווית השחזור היא קשה לילד.
היא מחזירה אותו לאותו רגש שחש בעת החוויה.
אם ילד חווה יום קשה בגן או בבית הספר אך אינו בוחר לספר עליו לפרטיי פרטים אלא רק לפתור את הוריו במשפט סתום , על ההורה לכבד זאת..
מכיוון שעל מנת לספק את הרצון שלנו לדעת, הילד משחזר את כל החוויה מחדש, עם המילים שנאמרו שם ולמעשה חווה את הכעס, עלבון, שינאה – רגשות מאוד חזקים – שוב!
לו הייתה לילד חוויה משמחת ומרגשת, הוא ישמח לשתף, אם תהיה לו האוזן הקשבת.
מאידך,
להורה יש יכולת להכיל, שעדיין לא קיימת אצל ילד.
בעיני ילדים, היכולת לספר משהו מעיק להורה, היא למעשה העברת הנטל אליו. אני חושבת שאת הכאבים הכי גדולים בחיי ריפאו הוריי. אם בכך שסיפרתי להם או בכך שבכיתי על כתפיהם – זה היה הפתרון עבורי. אך כשאני בחרתי לשתף אותם. כשאני הרגשתי שליבי אינו עומד בנטל. לא כשהם ראו אותי במצוקותיי ושאלו וחקרו.
איני יכולה לדעת כיצד הורי התמודדו עם הנטל, אך בכוחם, בלבם ועם ניסיונם הרב הם בוודאי מצאו כוחות ודרכים.
מה גם שלעיתים מצוקה של ילד נראית בעיניו כל כך גדולה ועבור ההורה היא חוויה קטנה שניתן לטפל בה ללא קושי, או פשוט הם הם יודעים לאמר את המילים המרפאות...
תקשורת לא מילולית
ומה מעבר למילים ? האם ילדינו מעבירים לנו מסרים בתקשורת שונה, אשר במבט עיניים נוכל לזהות?
הם יבחרו להיות שם , לידינו , שנראה אותם ואת המבט בעיניים , אבל לא לדבר ?
תחילה, הורה צריך להיות נוכח. גם ברגעים השקטים, ברגעים שהילד לא זקוק לו כביכול.
ההורה הוא לא איזו חבילת בידור מהלכת שצריכה בכל רגע נתון להעסיק , לבדר, לשאול ולחקור.
אלא , פשוט להיות שם.
סגנון החיים המודרני גובה מחיר כבד מהילדים, אשר לעיתים מבלים ימים שלמים לבד, הוריהם מגיעים בשעות מאוחרות, המטפלים שמושמים עליהם הם לעיתים לא הכתובת למצוקות ולקשיים ורק ההורה צריך להיות שם, להכיר את ילדו ואת המבט הזה בעיניים.
להיות שם ולהתבונן.
ולא תמיד צריך לבוא ולשאול. אם אין שיתוף פעולה מצד הילד , שעונה בלאקוניות או מתחמק, חשוב לעשות מעשה , רק כדי שילדנו ידע שאנחנו שם.
מאכל מפנק, חיבוק שקט וחם... להיות קשובים לצרכיו גם מתוך השקט.
במובן מסויים , זה קצת לשחרר אותו ולתת לילד להתמודד.
הרי אם באופן שוטף, "יזרוק" עלינו את כל קשייו ואנו, באופן טבעי ובסיסי ביותר, נרצה לעזור ולעזור ולעזור... אנחנו נחנוק אותו מרוב אהבה ויכולת ההתמודדות שלו לא תתפתח והוא לא ישרוד (רגשית) במצבים קשים יותר שמין הסתם עוד יתרגשו עליו בחיים האלה.
כשאנחנו מתבגרים התקשורת הופכת להיות דו צדדית.. גם ההורה מספר לילדו דברים שונים.
גם הילד מתעניין ושואל שאלות ובמקרים רבים ההורה באמת רוצה לספר. ישנן מערכות יחסים שקיים בהם קשר של חברות אמיתית בין ההורה והילד.
בשל אותה יכולת הכלה שקיימת אצל ההורה והיכולת לעבד מידע בצורה שונה, אני חושבת שעל ההורה להיות מודע שלא על כל דבר הוא יכול לשוחח עם ילדו.
חייבים להיות גבולות, כמו בכל תחום.
יש דברים שעליהם הורה לא יכול לדבר עם הילד ולא משנה כמה הם חברים.
אותם גבולות צריכים ללכת יד ביד עם עקרונות החינוך שהורה רוצה להקנות לילדו ועם אותם ערכים שעליהם גידל את ילדו.
למילים יש כוח. יש משמעות.
אך לא תמיד צריך לעשות בהן שימוש…כי הן כבר תלויות שם , באוויר, בעצם נוכחותנו והילד כבר ידע שאנחנו קשובים לו!
