ברוח חגיגת ל"ג בעומר
שלח לחבררק לפני כמה ימים סיימנו את פרוייקט חגיגות ל"ג בעומר....
אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה בגיל די צעיר, מתכוננת לחג איך שמסתיים פסח.
מתחילה לאסוף קרשים קטנים כגדולים,מחביאה במחסן או בגג של הבניין. מכינים "היטלר" (עוד קיים היום?)
מאת: ניוה מלשובסקי
רק לפני כמה ימים סיימנו את פרוייקט חגיגות ל"ג בעומר....
אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה בגיל די צעיר, מתכוננת לחג איך שמסתיים פסח.
מתחילה לאסוף קרשים קטנים כגדולים,מחביאה במחסן או בגג של הבניין. מכינים "היטלר" (עוד קיים היום?),
וביום החגיגי, מכינים את המדורה משעת החזרה מבית הספר, גדולה והכי גבוהה מכולם, ונשארים לשמור עד שעות הערב שמישהו לא ייקח את הקרשים בטעות, ואז יושבים כל החברים מבית הספר, שאז גם היו החברים, השכנים, ובעצם הכל, סביב המדורה ושרים וחוגגים. בצד יושבים ההורים שגם הם הפכו ברבות השנים לחברים, מדברים בינהם, מכינים את הסלטים והבשרים על המנגל.
אלו שנים, אלו רגעים.
כמובן, שאני מדברת על השנים היותר צעירות של ילדינו, כי באיזה שהוא שלב כולנו נעלמים מההורים וחוגגים לבדנו כי אנחנו חושבים שאנחנו כבר גדולים ובוגרים לעשות מדורה לבד.
ובכל שנה אני נזכרת שוב בפציעות ובשריטות מאיסוף הקרשים, בלכלוך ובשחור מהתעסקות במדורה.
והיום, ב 7 שנים האחרונות שאני עם ילדיי בעצם אני בשבוע חגיגות של כל ילד.
מפעילים, ארוחת ערב בפארק, מדורה קטנה. כיף ומהנה ללא ספק. אבל אין מקום לספונטניות.
הכל מתוכנן, מפעיל המארגן איזו מסיבה לילדים, המדורה היא רק חלק מהנוף הסביבתי, וארוחה כזו או אחרת (בשרים, סלטים, פיצה).
וכל המסיבות מתרחשות טרם החג, כך שמגיע היום הגדול, אין לנו ההורים כוח לעוד מסיבה, לארגון נוסף של מדורה.
ומי כבר מעוניין?
וכך מצאתי את עצמי תוהה מה אעשה בערב ל"ג בעומר....
סיבוב רגלי עם הילדים? סיבוב עם הילדים ברכב? או לשבת בבית לשתות קפה ולנוח מ 3 ימים של ריצות?
בסופו של דבר בתי הציעה לי שנלך לחברה שלה להיות יחד איתם.
לא ידעתי מה עושים, איפה עושים. פשוט לקחת את שני הגדולים והלכתי.
בסופם של שעתיים, ממש נהניתי ממדורה קטנה, לחמניות עם נקניקיות, שיפודי מרשמלו, פטאטות (תפוחי אדמה מושחרים למי שלא זוכר) ואיזה כיף היה.
הילדים בנו את המדורה, עשו משחקי הישרדות והפעילו את עצמם, הצטלמו, שרו, רקדו ואנחנו ישבנו בצד, מפטפטים וממש היה ממצא ונחמד.
מה אני מנסה להגיד דרך הסיפור?
כולנו שמנו לב מזמן שלא כל מה שעבר עלינו בילדותינו מתרחש היום. המציאות השתנה במעט, היום חושבים הכל בגדול, אירועים, מפעילים, המון אוכל, ההורים רצים מכאן לשם, ממש הפקה..
וכל מה שהילדים רוצים זה להנות. להם לא משנה מה עומד מאחורי זה.
לפעמים יש מקום לספונטניות, לחשיבה של הילדים, במקרה הזה איך לארגן את הקרשים באופן שלא ייפלו ולא יסכנו אף אחד (אבנים מסביב לקרשים, קרשים לא מסוכנים עם מסמרים), להכין דלי או צינור מים בקרבת מקום, להכין פעילויות המותאמות (אצלי הכינו משהו בסגנון הישרדות עם משימות ופרסים ושום דבר לא היה מתוכנן אלא רגעי לחלוטין) לאירוע.
יש לתת דרור לחשיבה, ליוזמה אישית, לפעילות קבוצתית המעלה את הביטחון של הילד, מחדדת את החושים שלו,
גורמת לו למצב רוח טוב, ולהנות בסופו של דבר מפרי עמלו.
עלינו להביא את ילדינו לעשות דברים לבדם או לפחות לנסות עם עזרה, תמיכה והשגחה שלנו , תלוי בסוג האירוע.
אולי משחקי ההפעלה שאנחנו תכננו להם לא תמיד מעניינים ומאתגרים אותם. אולי להם יש רעיונות חדשים (בכל זאת חלפו 25 שנים פחות יותר מאז שהיינו ילדים) למשחקים.
האמינו לי, החושים שלהם מחודדים וטובים. ובהרבה פעמים לא טועים.
אני משתדלת כאמא בכל חג או אירוע (יום הולדת למשל) לשאול אותם מה כדאי להכין לארוחה כך שכולם יאכלו,
אילו הפתעות לקנות, מה לעשות במהלך האירוע ותשמעו – זה עובד. ועובד מצויין.
כי אני יודעת שבמהלך הערב לא אתעסק עם בעיות של מי אוהב מה לאכול, ואחרי האוכל שלכולם משעמם משיחות המבוגרים וכך יוצרים ערב מושלם להורים ולילדים בלי שאף אחד באמת הרגיש והיה מודע לכך.
אז הפעם בל"ג בעומר זה היה ממש ספונטני ומקרי ובלי כל תכנון מוקדם.
וגם אם אני לא מתכננת (אני לא האדם הכי ספונטני הקיים!) דברים מראש, אני נותנת לדברים לקרות, שמה לב כמובן
אבל לא מתערבת וצופה מן הצד.
נכון , אני פחות בשליטה באותו הרגע (כמה קשה לנו, תודו) והנה הילדים שלי מסתדרים לבד!
קרה משהו? קרה משהו נפלא!
הילדים שלי עושים משהו מעצמם למען עצמם בלי התערבות ותכנון שלי, וכמה הם סופגים באותו הרגע.
יותר מכל מילה שאדבר איתם במשך שעות על חברויות, יוזמה אישית, וביטחון ומוראל גבוה ולהאמין בעצמם.
זה התרגול הכי טוב שיכול להיות! תנסו ולא תתאכזבו.
שיתוף פעולה עם ילדינו זה דבר בסיסי שאנחנו צריכים להכניס בלוח ההורת שלנו.
מתוכנן או ספונטני, לתת גם להם להתבטא בדיבור, ביצירה, בחשיבה, ביוזמה, בפעולה.
כל ילד יבחר את הדרך שלו, אבל לפעמים יש מקום לשתיקה שלנו ולתת דרור לילד.
ההורים שלנו נתנו לנו חופשיות וניצלנו אותה עד תום.
כיום החברה האלימה בה ילדינו חיים מביאה עימה חששות כבדים לעתיד ילדינו.
בואו לא נסתכל קדימה בייאוש ותסכול, ונתמקד כאן ועכשיו ברגעים הקטנים הללו.
אם ילדינו יהיו עצמאים בעשיית היום יום, בדברים שלנו נראים פחות חשובים, הם יתחשלו
וידעו איך להתמודד לבד או עם שותפים עם דברים יותר גדולים כאשר יצטרכו.
התחילו כבר היום...אני בטוחה שתהיו מסופקים בסופו של יום.
שלכם, ניוה
