תגמול וענישה
שלח לחברמאת: ניוה מלשובסקי
כולנו חוטאים בחטא שנקרא תגמול וענישה. פרסים ועונשים. בכל תחום, בכל זמן, עם כל ילד. הורים שבוחרים בדרך של תגמול וענישה לילדים כשיטת חינוך ימצאו את עצמם מהר מאוד נפסדים משיטה זו שהיא זמנית, אמנם נותנת "שקט תעשייתי" לרגע מסויים אך דרך זו היא קלוקלת משהו ולא יעילה כשיטת חינוך ארוכת טווח.
הענישה מגיעה כאשר כוחתינו עומדים לנו לרועץ – בבוקר זמנינו קצר ביותר ואין לנו את הזמן (באמת!) ואת הכוחות להתמודד עם הילד שיאכל את ארוחת הבוקר או ייקח איתו סוודר כי קר בחוץ, בצהריים אנחנו עייפים מיום עבודה מפרך, ולהתחיל משא ומתן עם הילד ללכת להתקלח או להכין שיעורים בדיוק בשעה שהוא רואה תוכנית טלויזיה או משחק במחשב ומבחינתו "רק עוד דקה" הוא קם במקרה הטוב, או פשוט "לא בא לי להתקלח עכשיו או להכין שיעורים" במקרה הפחות טוב.
מגיעים מותשים לערב השינה ושוב מתחילים "מתי תלך לישון? נו, הגיע הזמן לצחצח שיניים ולעלות למיטה".וכמובן, זה יכול להבטא בכל דבר. בריב בין האחים, בהתנהגות לא ראויה וכו'.
ואז מגיע הפתרון האולטימטיבי – להעניש את הילד. בראש ובראשונה בשביל שיעשה את הנדרש, לאחר מכן, בשביל שהמצב הנוכחי יירגע ויחזור לקדמותו ורק לבסוף אנחנו חושבים על אלמנט החינוך שאולי הילד יבין לפעם הבאה איך להתנהג או יותר נכון איך לא להתנהג. הרי הענשנו אותו לא חינכנו, הסברנו, דיברנו על התנהגות נאותה.
אז מה קורה כשאנחנו מענישים?
הילד מתנהג יפה. קודם כל. ציית לפקודה. דבר שני, קיימת אפשרות, לא בטוחה, שאולי הילד לא יגיע לסיטואציה הזו שוב בכדי לא לקבל עונש בשנית. הילד מקבל מסר מטעה לדעתי כאשר הוא חושב שההורה הוא החזק, הקובע, המחליט אבל לא בצד החיובי של העניין. ההורה שאמור להיות חזק וקובע ומחליט במקום בו הילד צריך להיות מוגן בעיני הילד כרגע הוא ההורה המכאיב, הפוגע. כי הרי הענישה מלווה בהרמת קול, בטון של כעס ואכזבה, בפגיעה, בסוג של השפלה אפילו.
כך שהעונש הוא דבר מכאיב. גם אם אנחנו לא פוגעים פיזית (ויש הורים לא מעטים המרימים ידיים לצערי הרב).
והכי חשוב – בענישה לא היה כל ערך חינוכי לילד. הדבר היחיד שהילד הבין מאקט זה שאם אתה חזק אתה שולט.אתה הקובע. ואין מניעה שהילד יתנהג כך בגן או בבית הספר עם חבריו, ילגלג, יעליב, ישפיל וידמה את התנהגותינו על הסביבה.
אנחנו חלשים לפעמים. כן. הסברנו. דיברנו. ואין תגובה. והפתרון המהיר והמיידי הוא ענישה.
אך האם עצרנו ובדקנו האם באמת המעשה שנעשה או המילה שנאמרה מצדיקה ענישה? הרי פעמים עולים לנו ייסורי מצפון וגם אנחנו מוצאים את עצמינו בסיטואציה לא נעימה ואפילו מתחרטים בפני הילד על מעשינו.
ההורה חלש. הילד קולט זאת. האפקט של הענישה במרוצת הזמן הולך ונחלש.
והצד השני של המתרס – תגמול.
"אם תהיה... אם תעשה...תקבל פרס". מי מאיתנו לא חוטא גם בחטא הזה?
תמיד כיף לקבל פרס. אין ספק. לפחות מצד הילד. הילד משתדל ועושה כל מה שאומרים לו (האם אנחנו רוצים ילדים צייתנים?) ומתנהג כראוי בשביל הפרס.
ההתנהגות או המעשה הטוב הופכים לחלק משני כאשר הפרס הוא הדבר החשוב.
כמו בענישה, גם התגמול באיזה שהוא שלב מתחיל לאבד מקסמו.
התגמול הופך להיות גדול ויקר יותר ולא תמיד עומד בקו אחד עם המעשה שבגינו ניתן התגמול.
האם נכון שילד יתנהג באופן נורמטיבי בשל הפרס שמחכה לו?
על הילד ללמוד ולהבין בכוחות עצמו איך עליו להתנהג לטובתו האישית בכל מסגרת אפשרית (בית, גינה, גן, בית ספר, חוג..).
אם ילבש מעיל וייקח מטריה אזי לא יתרטב. אם יאכל בריא יהיה לו כוח, יהיה בריא, שיניים בריאות וכו'. אם יתקלח יהיה נקי. אם יכין שיעורים וילמד למבחנים, יקבל תעודה טובה ואפילו הצטיינות עם הערכה של המורים וחבריו לכיתה.
כלומר, אם לא יעשה את הדברים כמו שצריך אז התוצאה תהיה להתרטב בגשם, יהיה לו קרר, שיניים לא בריאות,תעודה לא מוצלחת. אם ירביץ, לא ישהה במחיצת אותו הילד ואפילו יורחק מהחוג או מהשיעור.
כלומר הענישה והתגמול באים ישירות בקו אחד למעשה/להתנהגות ללא כל התערבות שלנו.
שוב חוזרים אנו לנושא החינוך, כללי המסגרת הבסיסיים ביותר.
ילד וכמובן אנחנו מדברים על ילדים עצמאים ולא תינוקות אשר עוד זקוקים לעזרתנו, צריכים ויכולים לקום לבד בבוקר, לצחצח לבד, לנסות להתלבש לבד (ולהכין בגדים ערב קודם בכדי להימנע מהתלבטויות ממושכות בבוקר), לנעול נעליים לבד,
מגיעים הביתה, אוכלים, מתקלחים (בעזרתנו או בנוכחותינו), מכינים שיעורים או לפחות חוזרים על החומר הלימודי במידה ואין או קוראים ספר. משחקים? סדרו לאחר מכן.
כבר כיסינו מחצית מתחומי היומיומיים השוטפים. בלי עצבים, בלי ריבים, בלי וויכוחים.
הילד מבצע את הנדרש כהתנהגות שיגרתית ללא כל תגמול כלשהו. ואנחנו נמנע מענישה.
יש עוד המון באמצע, אני יודעת. אבל אם ניישם את הבסיס לפחות חלק מהבעיות העתידיות פתרנו.
וגם בנושא משחקים משותפים, כדאי לדבר טרם המשחק על כללי התנהגות במהלך המשחק ועם סיום המשחק ועל מנצח ומפסיד. כך מונעים ויכוחים ועצבים מיותרים ולבטח אפקט של ענישה.
אז לא להעניש? לא לתגמל?
ברור שכן. אם אפסו כל הדרכים הנכונות של חינוך, ודיבור ושום דבר לא עוזר – עברו לאבא!
לא כי אבא מפחיד ומאיים. אלא כי אבא צריך להיות שותף לחינוך. וגם לו צריכה מילה בסיטואציה ועזרה מכיוונו.
או נשמי עד עשר, חכי שהעצבים יירגעו. זמי שיחה יותר מאוחר כשאת רגועה. כשאת יודעת מה להגיד.
לצעוק, להעליב, להשפיל – לא ישיג את המטרה.
ויש ענישות בצורות אחרות. לא לצפות בטלויזיה, לא לשחק במחשב, לא להזמין חבר באותו השבוע.
ולא ענישה מילולית אשר לא משיגה את המטרה ולבטח לא עונשים כדוגמת נעילה בחדר,הרמת יד.
ופרסים? לא בפעולות הנדרשות היומיומיות. אלא על מתן עזרה מעבר לנדרש. התנהגות טובה מעבר להתנהגות הרגילה.
גם כשהילד למד כל השנה , או במחצית השנה אפשר לצ'פר עבור תעודה טובה.
התגמולים לא צריכים להיות יומיומיים ויכולים בהחלט לבוא בצורות שונות. אפילו לארגן איזה אחר הצהריים עם כמה חברים כצ'ופר על התנהגות טובה באותו שבוע. כלומר, פרס לא חייב להיות שווה כסף.
ילדינו אמורים לגדול ולפעול מתוך מחשבה ואחריות, אכפתיות להם ולסביבה, ועלינו לתת להם את הכלים לכך.
עלינו להראות להם את הדרך הנכונה,להקשיב להם, להתנהג בכבוד, להסביר, לחשוב יחד, להציע ומה שחשוב לתת לילדלבחור בדרך שלו (שוב, לא בפעולות הבסיסיות) ואם טעה – יילמד בדרכו ויסיק מסקנות. אם יצלח – ישמח בדרכו.
איך אומרים? בואו נזרום. הילדים של היום חכמים ויודעים לנווט את דרכם. אנחנו כאן להטוות את הדרך, קצת לדחוף, הרבה לאהוב, אבל הם הם שאמורים להגיע לבחירה הסופית שלהם.
לא נוכל להעניש ולצ'פר כדרך חיים. כי זו לא הדרך.
אנחנו רוצים מגיל קטן ועד גדול ובצדק שהדרך שלהם תהיה גן של שושנים אבל זכרו שגם בגן הזה יש לשושנים קוצים.
שלכם, ניוה
