השקט שנשאר - mamy

כל האירועים לוח אירועים

  • מחשבון הריון
  • מחשבון ביוץ
  • מחשבון משקל

מחשבון לחישוב תאריך לידה

מחשבון הריון יסייע לך להיות מעודכנת בהתקדמות ההריון שלך. כל שעליך לעשות – הכניסי תאריך ווסת אחרון למחשבון הריון וגלי נתונים על ההריון שלך.

תאריך וסת אחרון

מחשבון לשיעור תאריך ביוץ

מחשבון ביוץ יסייע לך לאתר את מועד הביוץ המשוער בהנחה שהמחזור החודשי שלך סדיר.

תאריך וסת אחרון

משך המחזור החודשי (?)

מחשבון הוספת משקל בהריון

מחשבון זה יסייע לך להעריך האם העליה במשקלך במהלך ההריון תקינה וכמה עוד עלייך לעלות במשקל עד הלידה.
גובה (מטרים, לדוגמה - 64.1מטר)
משקל בתחילת ההריון (ק"ג)
משקל נוכחי (ק"ג)
שבוע הריון (בין שבועות 24-21)

  • שם לתינוק
  • מפגשי בוקר
  • mamymail
alt

פירוש נומרולוגי חינם

הקלידו שם פרטי ומיד תקבלו במייל את הניתוח הנומרולוגי של השם שבחרתם.

alt

מפגשי בוקר חינם

כולכן מוזמנות חינם לזמן איכות עם הבייבי בקניונים ברחבי הארץ.

alt

העובר שלך רוצה לדבר איתך

אמא, בואי הרשמי וקבלי ממני העובר שלך מכתב שבועי ובו מידע על ההתפתחות שלי ועוד...


כנסי לעמוד הפייסבוק שלנו לקבלת המלצות ועדכונים

השקט שנשאר

הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
פורסם ב: 04.10.2020

אמנם התינוק לא בכה כשיצא, כמו בלידה רגילה, אך שקט לא היה שם. התייפחתי ובכיתי, לא הפסקתי להגיד "זה לא פייר". בחרתי להיפרד מנוני שלי. האחות עטפה אותו והניחה אותו עליי. שוב התנצלתי בפניו שלא הצלחתי לשמור עליו. המראה שלו עליי לא יישכח ממני עד יום מותי.



סיפורה של שירה


השקט שנשאר
אני מצטערת, אבל כדאי שבסופ"ש הקרוב תתחילו לחשוב על הפסקת הריון"
 
---
הייתי בת 22 כשנכנסתי להריון הראשון שלי. בחורה בריאה לחלוטין, הריון רצוי וספונטני שהגיע מיד עם הפסקת הגלולות.
 
ההתרגשות הייתה גדולה עד שבשבוע 6, לקראת צאת השבת, ישבתי על המיטה והרגשתי דם יוצא. רצתי לשירותים והתחלתי לבכות כי הבנתי שההריון לא יחזיק מעמד. קריאה בגוגל בהחלט גרמה לי להבין שככל הנראה מדובר בהפלה וגם אם לא הפלה מיידית, קיים חשש של הפלה מאיימת.
למחרת, יום ראשון, עוד הספקתי לעשות מבחן בבוקר, ומשם רצתי לרופאת הנשים שלי. הרופאה ענתה לי בטון מזלזל שהיא לא מיון ועליי לגשת לשם בזריזות להמשך פרוצדורה. מלאה בכעס על החוסר רגישות של הרופאה נסעתי למיון נשים בבית החולים ושם אחרי המתנה מורטת עצבים התבשרנו כי יש דופק! כל-כך שמחנו והתרגשנו. נסענו הביתה והרגשנו ברי מזל!
כשנפגשתי עם רופאת הנשים שלי שוב היא דאגה ליידע כי קיים חשש שההריון לא יחזיק מעמד (מבחינה סטטיסטית) ונתנה הנחיות כיצד להתנהל בזמן הקרוב.
בשבוע 10, שוב דימום. הפעם עם טיפה יותר אופטימיות נסעתי למיון (כבר ידעתי שלשם צריך לגשת...) ושוב כעבור המתנה ארוכה התבשרנו כי עדיין יש דופק. הסיפור חזר על עצמו פעם נוספת בסוף אותו שבוע.
 
כאשר בבדיקת השקיפות העורפית הכל היה תקין נרגענו ושמחנו, אך כעבור מספר ימים, כשהגיעו תוצאות בדיקת הדם (שהיא משלימה את תוצאות האולטרסאונד) חשכו עיניי. אחד הערכים סומן בכוכבית אדומה והופננו לייעוץ גנטי.
היעוץ הגנטי נקבע ממש בערב ר"ה. 
בדרך להורים עצרנו לפגישה עם היועץ ושם נאמר כי הערך החריג נובע ככל הנראה מהדימומים שהיו בהתחלה, מה שלא מסב בעיה, אך ערך זה עלול להעיד גם על בעיות שלייתיות. כלומר, איזה שהן בעיות עם אספקת הדם ועוד כמה מושגים שלא הכרנו.
את השנה החדשה קיבלנו עם המון תפילות לקב"ה שהכול יהיה בסדר ושיעזור לנו להחזיק את ההריון הזה וללדת ילד בריא, בזמן. 
כאשר התקבלו תוצאות בדיקת החלבון העוברי וגם שם היה ערך חריג, יצרנו קשר עם היועץ הגנטי אליו פנינו, והוא ענה כי יש קשר לערך החריג שנראה בשקיפות והמסקנות לגביו זהות.
 
בסקירת המערכות המוקדמת התרגשנו לראות שהכול תקין. העובר חיוני, מתאים בגודל שלו לשבוע ההריון ומדובר בעובר ממין זכר. כל כך שמחנו וחיכינו. נוני קראנו לו. דיברתי אליו המון. אמרתי לו שאמא מחכה לו, שישמור על עצמו שם בבטן, שהכול יהיה בסדר. 
לאט לאט הבטן יצאה, הבגדים התחילו ללחוץ והסביבה כבר ידעה על ההריון לגמרי. התחלנו לדמיין כיצד החדר של נוני יראה ואפילו הרשתי לעצמי מידי פעם להציץ על בגדי תינוקות (לא לקנות כמובן כי אנו מאמינים שכדאי לחכות לבואו של התינוק על מנת לא לעשות עין הרע).
לפני כל בדיקה וכל פגישה עם הרופאה שלי הבטן התהפכה לי ולא ישנתי בלילה. בעלי דאג להתלוות אליי לכל בדיקה מתוך ידיעה ששום דבר לא מובן מאליו ואין לדעת מה יהיה.
 
אל סקירת המערכות המאוחרת הלכנו בציפייה רבה ובהתרגשות עצומה. הייתי כבר בשבוע 24, הרגשתי היטב את תנועותיו של נוני בתוכי ובאתי רק כדי לפגוש אותו שוב. הבדיקה מתחילה. הרופא עובר איבר איבר ואומר "הודגם" "תקין"... איזו הקלה! הד"ר זורק משהו על זה שהעובר קטן אבל זה מתיישב לי עם זה שגם אני וגם בעלי לא גדולים במיוחד.. אבל אז הוא מחליט לבדוק את הזרימות. אני מבחינתי מפרשת את הקצב המוזר ששומעים (יותר נכון לא שומעים...) בכך שהוא לא מוצא את הנקודה הנכונה רק בדיעבד אני מבינה שזו הייתה הנקודה הנכונה אך הזרימות אינן תקינות. בעלי מבין שהמצב חמור ומרגיש צורך לשבת כדי שלא יתעלף. אני לא מבינה את זה. הרופא מדפיס את דף הזרימות ומתעמק בזה הרבה בפרצוף חמור. לבסוף מסכם- תראו, העובר שלכם אמנם מושלם מבחינת האיברים אבל הוא קטן, מתחת לאחוזון 3 וזה נגרם כתוצאה מזרימות לא טובות בחבל הטבור. הוא מפנה אותנו למרפאה בסיכון, לאקו לב עובר ולדיקור מי שפיר ומבקש לקבוע עם רופאת הנשים שלי, בהקדם. אנחנו יוצאים משם עם פנים נפולות.
 
כשאנחנו נכנסים לאוטו אני לא מצליחה לעצור את הבכי. "למה אני לא יכולה פשוט להנות מההריון הזה? למה אי אפשר שהכל ילך חלק?" לא שיערתי לעצמי כמה רחוקה הייתי ממה שהולך לקרות. מבחינתי אנו נכנסים למעקב מתיש ולבדיקות קשות. בדרך הביתה החלטתי לשלוח לרופאה שלי את סיכום הביקור של הרופא, לא יכולתי לחכות עד לתור הבא אליה. זה היה ביום חמישי. בתאריך 26/10, אותו לא אשכח לעולם.
 
הגענו הביתה ולא הצלחתי לצאת מהמיטה. העיניים כאבו לי והקריאה בגוגל פשוט מוטטה אותי.
לפתע טלפון מהרופאה "אני מצטערת, אבל כדאי שבסופ"ש הקרוב תתחילו לחשוב על הפסקת הריון". לא יכולתי להמשיך לשמוע אותה ובטח שלא לדבר. מסרתי את הנייד לבעלי והתחלתי לצעוק "לא לא! למה? לא!" הרופאה הסבירה בקצרה כי מדובר בעובר קטן וכי קיימת פגיעה בזרימת הדם אל השלייה, מה שגורם לכך שהוא לא מקבל את מה שהוא צריך, וסיכוייו של העובר להישאר חי או לשרוד מחוץ לבטן שואפים לאפס.
קשה לי לתאר את תחושת המועקה והעצבות שחשתי באותו רגע. הרגשתי שעולמי חרב עליי. פשוט כך. 
 
את השבת שהגיעה העברנו בביתנו כאשר אני מנסה להיות אופטימית, להגיד לבעלי אתה תראה, הכול יהיה בסדר. הוא ישרוד. ובעלי מתחיל להבין שזה לא המצב ומנסה לגרום לי להבין זאת גם. הקטן שלנו מוגדר כסובל מ- IUGR חמור (פיגור בגדילה התוך רחמית). הגילוי המוקדם רק מאשר את זה שהמצב חמור כ"כ ואין הרבה מה לעשות.
במהלך השבת כל בעיטה שלו בועטת לי ישר בלב, בנשמה. אני מתחילה לדבר איתו ולבקש את סליחתו.
 
ביום ראשון נסענו לבית חולים ושם לאחר בדיקות מקיפות נאמר באופן סופי מה שבעצמנו כבר הבנו לבד- לעובר אין סיכוי לשרוד. עדיף לשים לזה סוף בהקדם ולבצע הפסקת הריון יזומה. גם הוא ישרוד, ככל הנראה תתחיל בקרוב לידה וסיכוייו מחוץ לבטן בשבוע זה כאשר גם ככה הוא בפיגור בגדילה הם לא לטובתו כלל. למעשה אינם קיימים...
 
נסענו לבית חולים אחר, קרוב לבית הוריי כדי חקבל את תמיכתה של אימי שכבר מנוסה בלסייע משום שאחותי עברה גם היא לידה שקטה בעבר.
שם המשכנו במסע בדיקות ופגישות עם מיטב המומחים והיועצים. כמו תקליט שבור שמענו שוב ושוב שעלינו לבצע הפסקת הריון בהקדם.
בזריקה בה עוצרים לעובר את הדופק, החזקתי את היד של בעלי חזק חזק, עצמתי עיניים ואמרתי "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". ביקשתי סליחה מנוני שלי והבטחתי לו שזה מתוך מחשבה עליו, ולטובתו, שלא יסבול. אמרתי לבעלי שאנחנו עושים את הדבר הנכון.
 
התחושה של אחרי הזריקה היא נוראית. אני הולכת ויודעת שבתוכי יש עובר ללא רוח חיים. הבטן גם מקבלת עיוות מוזר ומשנה את צורתה. התחלתי תהליך שאמור לזרז את הלידה (מדובר בשבוע בו חייבים לעבור לידה על מנת לפלוט את העובר). נסעתי לישון בבית וחזרתי למחרת בבוקר. הנסיעה הייתה בלתי נסבלת, מתוחה וקשה. המחנק בגרון שליווה אותי כל הימים האחרונים סירב להשתחרר.
 
בבית החולים קיבלתי אפידורל, כי מעבר לכאב הרגשי לא רצו שאסבול מידי בפן הפיזי. קיבלתי גם כדורים לזירוז הלידה כיוון שלא מדובר בשבוע בו מתחילה לידה באופן טבעי ובטח לא כשהעובר מת. הגבתי לכדורים האלו לא טוב. החום שלי זינק והתחלתי לרעוד. שום כדור שנתנו לי לא הוריד את החום ולכן לא יכולתי לקבל מנה שניה של כדורי הזירוז. במשך שעות שכבתי שם עם חום גבוה שמסרב לרדת ועם צמרמורות וכל זה בידיעה שאני הולכת להיפרד סופית מנוני שלי, שהיה צריך להיות הבן הבכור שלנו ולהפוך אותנו להורים. 
בסופו של דבר, החום ירד, קיבלתי זירוז נוסף והלידה נעשתה פעילה. אמנם התינוק לא בכה כשיצא, כמו בלידה רגילה, אך שקט לא היה שם. התייפחתי ובכיתי, לא הפסקתי להגיד "זה לא פייר". בחרתי להיפרד מנוני שלי. האחות עטפה אותו והניחה אותו עליי. שוב התנצלתי בפניו שלא הצלחתי לשמור עליו. המראה שלו עליי לא יישכח ממני עד יום מותי.
 
 
---
 
13.3.19- נולדה ילדת הקשת שלי. ילד קשת נקרא כך כיוון שמגיע אחרי אבדן הריון והוא כמו הקשת שאחרי הסערה. למעשה היא הגיעה אחרי אבדן כפול כי גם ההריון השני שלי לא צלח ועברתי הפלה בשלב מוקדם. שנה וחצי אח"כ זכיתי לחבוק ילד נוסף. כל אחד מההריונות הוגדר כהריון בסיכון ולווה במעקב צמוד של רופאת הנשים האדירה שלי. התחושות במהלך ההריון הן תחושות קשות מאוד והוא כולו מלווה בחרדה עצומה. את התמימות שלי בכל הקשור להריונות תקינים ובלידות – איבדתי. 
 
 
---
 
חודש אוקטובר הוא חודש המודעות ללידה שקטה. 
 
לאחר שעברתי את זה, חשתי כמו מצורעת. חברים רבים בחרו להתרחק כי כנראה לא ידעו מה להגיד. מלבד המשפחה שלי שתמכה בי, הרגשתי בודדה. בפייסבוק הצטרפתי לקבוצות תמיכה נפלאות ושם הכרתי נשים רבות (ולצערי מיום ליום הקבוצות האלו גדלות...). כל אחת עם הסיפור שלה. נשים צעירות, נשים מבוגרות, בהריון ראשון, בהריון חמישי, הפסקה יזומה ולידה שהסתבכה. כל אחת והסיפור שלה. 
אם אתם מכירים אישה שעברה דבר כזה, בבקשה, כל מה שהיא צריכה זה חיבוק.
 
בתפילה לשנה שלא תפיל אישה את פרי בטנה ושכל הנשים שמחכות לחבוק ילד יזכו לכך בקרוב heart



למעלה alt
הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
קבלי טיפים והמלצות למייל

עקבי אחרינו