סיפור הלידה של אילי
שלח לחבר
אז ככה...אני אתחיל מזה שלמרות שדי ציפינו לזה שזה צריך לקרות כל רגע (הייתי בשבוע 40+2) הכל בא לי בהפתעה גמורה...כנראה שלא הייתי מוכנה כל כך ללידה וזו הסיבה שגם רציתי כל הזמן להישאר בהריון... אבל סוף טוב הכל טוב...תודה לאל...היתה חוויה מדהימה והייתי עושה אותה שוב עכשיו!!!
טוב...אז זה התחיל ביום רביעי ב-29 לנובמבר שלמי שלא זוכרת זה היה יום לפני יום הנישואים הראשון שלי וכל כך רציתי שהתאריכים לא התנגשו ולכל אחד יהיה את היום שלו... אז באותו יום קמתי כרגיל אחרי לילה שכמעט בלתי אפשרי לישון בו, בידיעה שמקסימום אני אשן צהריים כדי להשלים שעות שינה בשביל שאהיה במיטבי במידה ו... אז זהו שלא כל כל הספקתי...
בעודי מקשקשת לי בפורום (כן כן..פה!!) אני קמה לי רגע (לא זוכרת בשביל מה) ואיך שאני קמה אני מרגישה שכאילו בח לי טיפה פיפי... ואוסיף שידעתי שלפעמים זו תופעה הריונית אז לא ממש ירד לי האסימון באותו רגע... באמת חשבתי שברח לי פיפי... היה ממש קצת... נעמדתי והתרכזתי במה שאני מרגישה, חיפשתי איזה כאב או משהו שמעיד על התפתחות לידתית והחלטתי שלא קורה כלום,אבל בגלל הסטריליות רצתי לשירותים כדי להתנקות מהפיפי שברח, תוך כדי הליכה אני מרגישה עוד קצת ועוד קצת, והחלטתי שההריון הזה באופן רישמי דפק לי את כל הגוף ואין לי אפילו שליטה על הפיפי שלי יותר (מזל שזה כבר אוטוטו נגמר, מה עוד יכול לקרות לי...חחח) הגעתי בהיצמדות רגליים עם הליכה ברווזית לשרותים וקודם כל נחתתי על האסלה כדי להמשיך את הפיפי. בעודי מורידה את הבגדים אני רואה על התחתונית רטיפות עם גוון אדום אבל ממש בהיר ואז אני כבר מבינה שזה לא פיפי אבל אני גם לא יודעת איך להתייחס לזה (לא היה זרם חזק וגם המים לא שקופים אבל גם לא ירוקים, אז מה זה לעזזל?!?!) ואני כבר מתחילה להרגיש את הנשימות שלי מתקצרות (האם אני מתרגשת? מפחדת?)אני מריחה את התחתון ואין לזה שום ריח, אז אולי זה הפקק הרירי הורדרד שמדברים עליו??? אז יש עוד זמן, יש כאלה שמורחות שבועיים ככה... נושמת עמוק, מתנקה, יוצאת מהשרותים ומסתכלת על השעון, השעה שלוש בצהריים, מתקשרת לבעלי ואומרת לו שיבוא כי אני חושבת שקורה משהו, לא יודעת מה, אבל אני לא רוצה להיות לבד (הוא במרחק 5 דק´ מהבית) אז הוא אומר לי שחברה שלנו צריכה להגיע בדיוק לקפה ואם להגיד לה לא לבוא?? אני אומרת לא שאני לא יודעת, שיחליט מה שהוא חושב ואז אני מבינה שאיבדתי את כושר ההחלטה, משמע=אני בלחץ!!!
במקרה הוא היה ליד אמא שלו והיא שמעה את השיחה אז אחרי דקה היא מתקשרת אליי ושואלת אותי מה קרה בדיוק, אני מסבירה לה ובדיוק החברה הזו מגיעה, בינתיים אני מרגישה מין כאב מחזור קטן, כזה שאני לא ממש מתייחסת אליו כי אני מדברת בטלפון עם חמתי, החברה שואלת אותי מה קורה ואז גיסתי גם מגיעה, ואני מרגישה שוב רטיבות קטנה בהמשכים, אני מנסה לעצור ואין לי שליטה על זה, אני שוב נכנסת לשרותים ומתקשרת לאמא שלי, מסבירה לה, היא אומרת לי שזה זה, ושיאללה לבית חולים ואם אני רוצה שהיא תבוא אליי או ישר לבית החולים, אמרתי לה שלבית החולים.
בינתיים אני מתקשרת לסיגל שהיתה אמורה להיות הדולה שלי בלידה כדי להתייעץ איתה איך להתייחס למים האלה? האם הם נקראים מקוניאליים כי הם לא שקופים או בגלל שהם גם לא ירוקים אז זה בסדר ואין לחץ...והיא לא עונה...3 פעמים...איזה לחץ!!! דווקא עכשיו... איזה תסכול... תוך כדי התלבטות אני נכנסת שוב לשרותים והפעם המים ללא ספק ירוקים!!! ובעלי גם כבר הגיע, והחברה, והגיסה , ואנשים מתקשרים וסלט שלם אצלי בבית ובראש...חחח
נכנסתי עם בעלי להתקלח (לא ידעתי שאסור) והמים ממשיכים לרדת במיקלחת, לוקחים את התיקים, מכניסים דברים אחרונים ויאללה עפים לבית החולים... אנחנו גרים באזור השרון והולכים ללדת בתל השומר, כך שהיתה לנו קצת נסיעה ועוד בשעה של פקקים, אני קצת מודאגת אבל בעלי מרגיע אותי ואומר לי שיש שוליים...חחח... רק עכשיו שנכנסו לאוטו ואין לי משהו אחר לעשות, אני מסתכלת על השעון ורואה שיש לי צירים לא סדירים אבל חלקם כל חמש דק´...
בעלי מנצל את המצב שמותר לו ונוסע בשוליים, באדום, ירוק, כחול וכל צבע אפשרי וגורם לי לחשוב שאנחנו נגיע לבית חולים אבל לא בשביל ללדת... אבל בזכות זה ב-4 אנחנו כבר ביולדות תל השומר, תודה לאל והצירים כבר ממש כואבים... מגיעים לקבלה, מחברים אותי ישר למוניטור בגלל המים המקוניאלים ושומעים דופק סדיר... נושמים לרווחה... שכחתי להגיד שלא הרגשתי את העובר שלי כל הזמן הזה...
רופאה שבודקת אותי אומרת לי שיש לי כבר פתיחה של 3 ונא להיכנס לחדר לידה...עוברת על הניירת ורואה שחסרים לי הבדיקות דם העדכניות ואם אני רוצה אפידורל אז אני צריכה לעשות קודם ספירת דם. אני אומרת שאני רוצה לנסות בלי (בשלב הזה אני עוד גיבורה) ועד שמכניסים אותי לחדר לידה לחוקן ומקלחת כבר יש לי ציר כל דקה וחצי שמחצית הזמן זה אורך הציר (בערך 40 שניות) מה שלא משאיר לי זמן להתכונן מציר לציר וכבר די כואב לי... בעלי איתי כל הזמן, מקלח אותי, מלטף ואההה שכחתי לציין שכשאנחנו מגיעים לתל השומר אנחנו רואים את סיגל שבינתיים שמעה את ההודעות הלחוצות שלי ובאה להרגיע אותי ולהתנצל אבל היא בלידה מקבילה!!! משמע= אנחנו לבד עם זה, אני ובעלי, כולנו מחליטים שהכל לטובה ולא להילחץ כי כנראה שככה היה צריך להיות, אנחנו נפרדות בחיוך ואני מתחילה להבין שאנחנו לבד אבל יש לנו אחד את השני... ויהיה טוב... בינתיים הגיעו אמא שלי, אחי וגיסי לבית החולים (בהמשך תבינו את ההקשר של האורחים)
אז אני עושה חוקן (מאוד קשה כשיש ציר כל דקה וחצי) ובעלי מקלח אותי ואנחנו קוראים למיילדת המקסימה שבאה צ´יק צ´ק ואני אומרת לה שממש כואב לי ואת התדירות אז היא בודקת לי פתיחה ואני כבר ב-4 אצבעות, היא אומרת לי שזה מצוין ואני ממש בקצב הנכון, כל שעה אצבע, אני עושה חישוב מהיר ומבינה שיש לי עוד 6 שעות בערך (לפחות) לעבור ככה ואני כבר לא בטוחה שאני יכולה לעמוד בזה.
טוב, אז אחרי שעה זה קורה ושניה לפני שהמרדים מגיע אני מבקשת שוב לבדוק פתיחה כדי לראות שאני לא בלידה או משהו ולהחליט להתמודד כדי לא לעכב ומסתבר שלא, אז יאללה לזריקה... טוב אז בנות...לא כואב בכלל!!! באמת,אני לא יודעת מי הלחיץ אותי לגבי הזריקה הזו, אבל זה ממש לא נורא, ועובר ממש מהר, ועוד כמה דקות וגם הכאב של הצירים כמעט ונעלם...שווה.
ואז אפשר להתחיל לנשום...
ולנשום עוד קצת...
וגם קצת לחייך...
ולראות מה קורה סביבי...
ולחייך גם לאמא שנראה שהיא לא נשמה יחד איתי...
ולנשק את בעלי...
ולהבין...
שזה קורה ועוד מעט נחבק את הגוזל שלו חיכינו כל כך
ונהיה משפחה
ושכל החיים הולכים להשתנות
אוטוטו...
ולאגור כוחות...
אז זה מה שעשינו... בינתיים אני מבינה שליד הדלת של חדר הלידה שלי, יש בערך 20 מבני המשפחה הקרובה שלי ושל בעלי והחברה הכי טובה שלי שילדה לפני חצי שנה ובאה לעזור לי אם אצטרך
וכולם שם בחוץ, קוראים תהילים, מתפללים לשלומי, כואבים את כאבי, שולחים לי אהבה ומחזקים אותי...
טוב, אז ככה עוברים עוד איזה שעתיים (אני חייבת לציין שהזמן עבר נורא מהר, לא הרגשתי איך שהמחוגים זזים) ואז מתחילים ההימורים, אם אני יולדת לפני 12 בלילה זה עדיין התאריך שרציתי ואם אחרי זה כבר יום הנישואין שלנו, שמעתי שעשו כסף טוב שם מאחורי הדלת...חחח
באיזהשהוא שלב הרגשתי שוב את הצירים ממש אז קיבלתי תוספת אפידורל ואז כבר ממש התחלתי להרגיש את הלחץ על פי הטבעת... לחץ חזק...אין לי מילים אחרות לתאר את זה חוץ מרצון עז (אין מילה יותר חזקה מ-"עז"???) לעשות קקי!!! אני מציינת את זה בפני המיילדת והיא מסבירה לי שכנראה הראש כבר ממש מבוסס לו בתעלה (אני חייבת לציין שהצוות נמנע מלבדוק אותי יותר ממה שחייבים בגלל החשש מזיהום ובאופן כללי היה מדהים, ורופא היה שם ברקע כל הזמן, והמיילדות היו מאוד סבלניות ומקסימות) ואז הגיעה השעה המיוחלת...11 בלילה, פתיחה מלאה, כאב קקי גדול, השפעת האפידורל כמעט ופגה ואני מרגישה כל ציר וציר, מה שעוזר בלידה כי אני מקשיבה לגוף שעושה הכל לבד... ב-11 ועשרה אנחנו מתחילים את שלה הלחיצות, אמא יוצאת מהחדר ואנחנו רק בעלי ואני, והצוות, אני מקשיבה טוב טוב להוראות המיילדת ומנסה לעשות בדיוק מה שהיא אומרת לי, אני מפחדת, מתרגשת, בוכה, צוחקת, הכל ביחד ואנחנו מתחילים...
מסתבר שללדת זה פשוט באמת לעשות קקי...ואת זה כולנו עושות מגיל אפס, אז היה קצת קשה, גם כי הנסיך לא כל כך פצפון אבל אפשרי בהחלט ובשעה 12 דק´ לחצות אני מביאה לעולם את הבן שלי, אני בוראת חיים, הוא בוכה כמו גבר קטן ואומר לי שעם הריאות הכל בסדר, מניחים אותו עליי ואני מוצפת אהבה, מחבקת אותו ומנשקת אותו, מנקה אותו ומרגישה כמו כלבה שרוצה ללקק את הגור שלה, הוא כזה גור, ואני פשוט גאה!!! בעצמי על העשיה, בו, על שיתוף הפעולה, בבעלי, המדהים שבתחילת ההריון בכלל לא חשבתי שישתתף בלידה ועכשיו אני יכולה להגיד שפשוט לא הייתי עושה את בלעדיו.נקודה.
אני מנסה לתאר במילים את ההרגשה אבל זה בלתי אפשרי. תבינו בנות, זה הרגע המאושר בחייכן, ואח"כ זה רק מתעצם ומתעצם עוד ועוד ועכשיו אני רק 3 שבועות אחרי הלידה, מה יהיה עוד כמה שנים? לאן העוצמות האלה יכולות להגיע?? האהבה הזו??? זה היה שווה הכל, את הקשיים בהריון, את החששות, הפחדים, הבכי, כאב הגב, הבחילות, הצרבות, העלייה במשקל, הכבדות, קוצר הנשימה, את כאב הצירים, את זריקת האפידורל, את צירי הלחץ, את הלחיצות, את הלידה, את החתך האחד שעשו לי (יזום, לא יודעת כמה תפרים) את הטחורים שיצאו לי אח"כ... פשוט את הכל!!! הכל מתגמד ואני יודעת שאמרו את זה לפני אבל לא סתם כולן אומרות את אותו הדבר...
אז לסיכום, מרגע ירידת המיים עד הלידה-8 שעות שעברו בטיל... היה אפידורל, לא היתה דולה אבל מסתבר שעברנו את זה בגבורה גם בלי, היה חתך יזום אחד שכאב בערך ליום אחד ממש (שזה לא ממש משנה כי זה היום הראשון שאת כל כך בהיי מטורף מהחוויה שעברת שאת לא מתייחסת לזה), היה טחור אחד (כואב, לא אומר שלא, אבל יש משחה מצוינת שעוזרת ואחרי שבוע הוא נעלם כלא היה), היה צוות בי"ח תל השומר מדהים!!! (למיילדת קוראים מעיין אם זה חשוב למישהי)
ויש דבר אחד הכי חשוב... יצור חי ונושם, בריא וחזק שאנחנו עשינו במו ידינו בעזרת הקדוש ברוך הוא במשקל 3485 גר´ ושמו אילי... יורש עצר ונכד ראשון לשני הצדדים וכולנו מאושרים מאושרים מאושרים...
מצטערת מראש על האורך אבל לא יכולתי לוותר על שום מילה, זה הרגיש כאילו זלזול בחוויה... מקסימום תקראו בהמשכים...
זהו...
אני מקווה להיות כאן יותר עכשיו... כי מאוד התגעגעתי אבל ידי עסוקות כל כך... באהבה...
יום מקסים
בריאות
אושר
נחת
חן
