סיפור הלידה של אליה אושר - mamy
  • מחשבון הריון
  • מחשבון ביוץ
  • מחשבון משקל

מחשבון לחישוב תאריך לידה

מחשבון הריון יסייע לך להיות מעודכנת בהתקדמות ההריון שלך. כל שעליך לעשות – הכניסי תאריך ווסת אחרון למחשבון הריון וגלי נתונים על ההריון שלך.

תאריך וסת אחרון

מחשבון לשיעור תאריך ביוץ

מחשבון ביוץ יסייע לך לאתר את מועד הביוץ המשוער בהנחה שהמחזור החודשי שלך סדיר.

תאריך וסת אחרון

משך המחזור החודשי (?)

מחשבון הוספת משקל בהריון

מחשבון זה יסייע לך להעריך האם העליה במשקלך במהלך ההריון תקינה וכמה עוד עלייך לעלות במשקל עד הלידה.
גובה (מטרים, לדוגמה - 64.1מטר)
משקל בתחילת ההריון (ק"ג)
משקל נוכחי (ק"ג)
שבוע הריון (בין שבועות 24-21)

  • שם לתינוק
  • לוח אירועים mamy
  • mamymail
alt

פירוש נומרולוגי חינם

הקלידו שם פרטי ומיד תקבלו במייל את הניתוח הנומרולוגי של השם שבחרתם.

alt

מפגשי בוקר חינם

כולכן מוזמנות חינם לזמן איכות עם הבייבי בקניונים ברחבי הארץ.

alt

העובר שלך רוצה לדבר איתך

אמא, בואי הרשמי וקבלי ממני העובר שלך מכתב שבועי ובו מידע על ההתפתחות שלי ועוד...


כנסי לעמוד הפייסבוק שלנו לקבלת המלצות ועדכונים

סיפור הלידה של אליה אושר

הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
פורסם ב: 13.01.2010

יום רביעי, 7.10.09, התעוררתי כשאני מרגישה ממש לא טוב. נשארתי בבית-לא הלכתי לעבודה. בצקות נוראיות בידיים: אצבעות הידיים שלי פי 3 מגודלם ובקושי שאני יכולה לכופף אותן. כולי נפוחה: הרגליים, הידיים, הפנים- כמה סנטרים חדשים, השפתיים והאף. הרגשתי שזה כבר קרוב...



סיפור הלידה של אליה אושר

יום רביעי, 7.10.09, התעוררתי כשאני מרגישה ממש לא טוב. נשארתי בבית-לא הלכתי לעבודה.

בצקות נוראיות בידיים: אצבעות הידיים שלי פי 3 מגודלם ובקושי שאני יכולה לכופף אותם.

 כולי נפוחה: הרגליים, הידיים, הפנים- כמה סנטרים חדשים, השפתיים והאף,.

הרגשתי שזה כבר קרוב...

 

לאט לאט ניקיתי את הבית, שאבתי אבק, שטפתי, סיימתי את הכביסות ואווררתי את הבית.

ביום שלישי הקרוב תאריך הלידה המשוער ומשהו אמר לי שהוא יגיע אפילו לפני. הייתי כולי נרגשת.

 

בערב הלכתי עם בעלי לרופא. עשה לי מוניטור.. ולהפתעתי- כלום! אין צירים! אפילו לא בדק אם יש לי פתיחה או עשה לי אולטרסאונד.  ביקש ממני להתחיל להגיע פעמיים בשבוע למוניטור.

"מה???" חשבתי לעצמי, "איך זה יכול להיות??? אני מרגישה שזה קרוב.." אפילו לא הסכים לתת לי ימי מחלה...

כשראה את הפרצוף המאוכזב שלי אמר- "אל תדאגי. בסוף הוא ייצא. אני מבטיח לך שהוא לא יישאר שם לנצח".

 

הגעתי הביתה מאוכזבת. הוא לא מתכנן לצאת. זה הכול בראש שלי.

כול הלילה היו לי צירים. אפילו לא הערתי את בעלי. בטוח ברקסטון היקס. הרופא אמר שבכלל אין לי צירים לפי המוניטור.

 

ביום שלמחרת, כולי כואבת, קמתי לעבודה. "מה את עושה פה??? את נורמלית??? תראי אותך- עוד שנייה את יולדת לנו פה!"  "אל תדאגו" הרגעתי אותם... "אני לא הולכת ללדת כול-כך מהר..."

 

בשעה 21:00 בערב יצאתי מהעבודה- "ביי, נתראה מחר.." אפילו לא תיארתי לעצמי שיש מצב שאני כבר לא חוזרת.

הכנתי לבעלי ארוחת ערב והלכתי לישון. היו לי בחילות נוראיות!

 

שעה 2:00 בלילה שבין חמישי לשישי.

"אאאאייייי....." צרחתי מתוך שינה! כמעט וקפצתי לתקרה מרוב כאב!!! בעלי התעורר בבהלה.

"מה? מה קרה? " רציתי לענות.. אבל הכאב היה פשוט משתק. התחלתי לבכות.

אחרי כמה שניות הכאב עבר וכאילו כלום.. שום דבר. "טוב, אפשר לחזור לישון.. " הודעתי לבעל. זה סתם. הצירים המדומים ממש מתחזקים. הבעל נרדם.

עברו כמה דקות ושוב "אאאאייייייי!!!!!!!!!!!!!" "מה זה? זה ממש כואב!!!

שוב התחלתי לבכות. קמתי לשירותים. כלום לא ייצא למרות ההרגשה...

בעלי התעורר. "מאמי? מה יש לך?"

"לא רוצה ללדת" התחלתי לבכות... "זה ממש כואב... לא מתאים לי הכאב הזה עכשיו"

"תגידי לי, את עושה צחוק? נראה לי שמאוחר מידי בשביל לקחת פוסטינור עכשיו.. את יולדת... את תעברי את זה כמו גדולה, אל תדאגי.. אני איתך. נעבור את זה ביחד. רק תבטיחי לי-אל תבכי. בבקשה. אני לא יכול לראות אותך בוכה ככה"

יצאתי מהשירותים. בעלי הרתיח מים והכין לי תה מעלי הפטל.

הביא לי את הכדור פיזיו ומזרונים לסלון והחל לעשות לי עיסויים כמו שלימדו אותנו בקורס ההכנה ללידה.

התחלנו לספור כול כמה זמן הצירים.

דקה ציר כול 20 דקות.

כול 20 דקות ציר.. יש לנו זמן... אני לא יוצאת לבית החולים עד שיש לי ציר כול 4 דקות...

שלחתי את הבעל לישון. הולך להיות לנו יום ארוך מחר.

לפני שהוא הלך לישון הוא חיבר לי את המסג'ר של ד"ר גב לכורסת הטלוויזיה. 

גם מזרז לידה וגם מרגיע לי את הכאבים של הצירים.

בשעה 10:00 בבוקר כבר הגעתי לציר כול עשר דקות. הבעל התעורר.

עדכנתי אותו בחדשות. צירים סדירים כול 10 דקות. למשך דקה אחת בדיוק.

הוא התקשר להורים שלי שהיו אצל אחי בערד לספר להם שזה כבר ממש מתקרב. אמא שלי רצתה לצאת באותו הרגע.

"לא, שלא ייצאו מעכשיו" צעקתי ברקע- זה סתם מלחיץ... "כשנצא לבית החולים נתקשר אליהם ורק אז שיבואו"

השעה  12:00 בצהריים- ירדנו לכול 8 דקות ציר.

השעה 14:00 בצהריים- עלינו שוב לציר כול 10 דקות ועכשיו הם אפילו לא נמשכים דקה. הם הרבה פחות! "מה זה???" הייתי בהלם. אני במגמת נסיגה..

הבעל התחיל להגיד לי "אין נו, את לא יולדת... סתם את עושה פדיחות- הודענו כבר לכול העולם.. נראה לי שאת מתבלבלת עם הצירים המדומים.."

היה בא לי להרוג אותו! אין מקום לטעויות... זה ממש לא כאב של צירים מדומים!

שעה 14:30 הצירים ממשיכים להיות קצרים ולא סדירים. "יו.. איזה פדיחה.. נראה לי שהבעלול צודק. סתם הלחצתי את כול העולם..."

"יאללה. בוא נלך לקניות הודעתי לבעל. גם יום שישי, גם ערב שמחת תורה. לא נראה שאני הולכת ללדת ואי אפשר להעביר את השבת והחג ככה בלי כלום בבית".

נסענו לסופר. בדרך כולם התקשרו נרגשים ואני ממש התביישתי. סתם הודעתי לכולם שאני יולדת ובכלל זה לא צירים סדירים. לכו תדעו מתי הוא יחליט לצאת.

 

הגענו לסופר- הצירים התחזקו. נעצרתי בין ציר לציר ונשענתי על העגלה. עשינו קניות לשבת וגם בשביל להכין סנדוויצ'ים לבית החולים למקרה שזה אכן יקרה.

 

הגעתי הביתה. התחלתי לבשל. הבעל ניקה את החדר של הילד ניקיון אחרון ואת הגינה. אחותי הגיעה בהיסטריה "אבא התקשר אליי שאת יולדת ושאני יבוא מהר..."

היה בא לי לקבור את עצמי מרוב בושה. "בשביל מה הם לחוצים??? אמרתי להם שאין מה לדאוג!"

 

הכנתי אוכל לגדוד ואפיתי עוגה לקחת לבית החולים. שיהיה מה להציע לאורחים...

 

בשעה 17:00 נכנסתי לשירותים. הפקק הרירי ירד!!!

"ואתה התחלת להכניס אותי לפחדים שזה הכול בראש שלי ואני בכלל לא יולדת!!!" התחלתי לצעוק על הבעל, "אמרתי לך שיש לי צירים!"

 

הדלקתי נרות שבת והתפללתי שתהיה לי לידה קלה ושהכול יעבור בשלום.

כמובן שבכיתי... ובכיתי.. ובכיתי... כמו ילדה קטנה עמדתי שם ליד נרות השבת ובכיתי לבורא עולם.

 

שעה 17:15 ההורים שלי מגיעים אחרי שנסעו 150 קמ"ש מערד אליי.

 

"מה?? את כול זה עמדת ובישלת עם הצירים??? " ההורים שלי היו המומים כשראו את הפלטה עמוסה בסירים.

"כן, מה.. שיהיה משהו בבית..."

 

ההורים שלי הודיעו לי שהם הולכים לישון אצלי בשבת והם לא עוזבים אותי עד ללידה.

 

עדיין כול 10 דקות ציר... אין שום דבר חדש.

 

אבא שלי לא הפסיק..  "יופי, יופי.. עוד קצת.. תלדי אחרי 12 בלילה והוא יוולד ב 10.10..."

 

ואני לא הפסקתי לחשוב לעצמי... רק לפני כמה זמן סבתא שלי אמרה לי שאני אלד או ביום ראשון או ביום שלישי... איך יוצא שבסוף אני הולכת ללדת בשבת?! היא בחיים לא טועה...

 

שעה 21:00 בערב ישבנו לאכול. כול 8 דקות ציר.

בקושי שהצלחתי לאכול.. הכאב הרג אותי. אחרי האוכל הלכתי עם הבעל לטייל קצת ליד הבית. אולי ההליכה ברגל תקדם משהו???

 

אמרתי לו מה שאני מצפה ממנו בחדר הלידה ותרגלנו איך הוא יעודד אותי... הוא היה צריך חיזוק אחרון!

 

חזרנו הביתה והלכנו לישון.

 

שעה 23:00 פתאום ציר חזק מתוך שינה! "אאאיייי!!!!!!!" נכנסתי לשירותים.. מלא דם!

 

קדימה.. לבית החולים.. אמא שלי הודיעה לי. לא משנה שאין לך ציר כול 4 דקות. עם דימום לא משחקים.

 

מהר התחלנו להתלבש. הגענו לבית החולים.

 

עושים לי מוניטור. כול פעם שהבעל מדבר דפיקות הלב של הקטנצ'יק מתחזקות איזה חמוד.......

 

אני נכנסת לרופא.

 

הוא לא התרגש יותר מידי מהדימום.

מסתכל על המוניטור- אין צירים! "מה?????"

בודק פתיחה- אין פתיחה! מחיקה 80% .

 

"טוב, נראה לי שאני משחרר אותך הביתה. בואי רק נעשה אולטרסאונד"

בודק.. אוי ואוי... מיעוט מי שפיר.

הייתי בהלם. רק ביום רביעי הייתי אצל הרופא ומי השפיר היו תקינים. איך זה יכול להיות???

 

שלח אותי לאשפוז במחלקת לסיכון גבוה.

 

השעה כבר 3:00 לפנות בוקר. הייתי גמורה מעייפות. הצירים התרחקו עוד הפעם  והופיעו כול רבע שעה.

 

לא הסכימו שהבעלול יישאר לישון איתי בחדר אז הוא ישן על הספסל מחוץ למחלקה. ההורים שלי נסעו הביתה.

 

כול הלילה היו לי צירים. כול עשר דקות ציר.

ישנתי ממש חזק בין ציר לציר. כבר הייתי מותשת...

 

יום שבת, 10.10.09

שעה 10:00 בבוקר. רופא בודק אותי. פתיחה של 1.5. טוב אני מביא לך מזרזים. החדיר לי טבלייה.

 

 

שעה 14:00. הצירים כבר ממש מתחזקים. מרוב ייאוש אפילו לא בדקתי יותר כול כמה זמן יש לי ציר.

אני בוכה מרוב כאב.

התחננתי לבעלי שיבקש מהאחיות משהו לכאבים. האחות ניגשת אליי ואומרת לי שבשביל ציר כול 10 דקות לא לוקחים עדיין משהו לכאב.

 

אבל אני כבר יומיים עם ציר כול 10 דקות!!!!!!!!!! אני כבר לא עומדת בזה!!!!!!!

 

"תכנסי להתקלח עם מים חמים. אם זה לא יעזור אני יביא לך משהו לכאב"

 

נכנסתי להתקלח. כול רגע חטפתי ציר. אין לי שעון אבל בטוח שזה כבר לא כול עשר דקות...

 

יצאתי מהמקלחת. התחננתי לכדור (נגד כאבים) האחות הבינה אותי לא נכון והביאה לי כדור פזיו...

 

אין לי אפילו כוח להסביר לה את הטעות. התיישבתי על הכדור..

 

"אאאחחחח... אני לא יכולה לשבת! אני מרגישה את הראש של התינוק!" שוב ציר- הבנו שזה כבר כול 5 דקות. בעלי הלך לקרוא לאחות.

 

"טוב, עכשיו את כבר מוכנה לקבל זריקת טשטוש..."  הרופאה בדקה לי פתיחה..  3.5 ס"מ מחיקה של 50.

 

משהו מתחיל לזוז... קבלתי זריקה. תוך שניות הייתי בעננים... אני כולי מעורפלת... עדיין מרגישה את הצירים אבל כבר לא ברמה בלתי נסבלת. כמו כאב מחזור קשה...

 

נרדמתי בין ציר לציר. אמא שלי ובעלי ישבו לידי במיטה ועשו לי מס'ג.

 

לבנתיים כול המשפחה המורחבת ממתינה לי למטה.

אבא שלי עולה עם עדכונים מסבתא שלי

"סבתא אומרת שעד השעה 18:00 את יורדת לחדר לידה אבל הלידה רק אחרי 24:00, אני אומר שאת יולדת לפני 24:00. את חייבת! לא חבל על התאריך היפה הזה- 10.10...."

 

יפה.. ממש הימורים הולכים שם למטה בזמן שאני מתה פה מכאבים...

ופתאום אני קולטת. אוי ואוי.... יום שבת היום! אם אני יולדת ביום שבת הברית גם תהיה ביום שבת!!! איך אני הולכת להפיק ברית בשבת עם כול המשפחה הדתית של בעלי???

 

הלוואי שסבתא צודקת! היא לעולם לא טועה......  אבל מישהו יכול לגאול אותי מהכאבים האלה???

 

שעה 17:30, הרופא נכנסת לבדוק פתיחה.

"בבקשה תגידי לי שמשהו זז שם... אני כבר מותשת!!!"

בודקת- פתיחה של 4 ס"מ! קדימה- לרדת לחדר לידה.

כמובן שסבתא שלי לא טועה..   כמו שעון! הבטיחה שעד 18:00 מורידים אותי לחדר הלידה? הבטיחה וכך היה...

 

18:00 ומשהו אני מגיע לחדר הלידה. מכניסים אותי לחדר.

מירי המיילדת ניגשת אליי ומציגה את עצמה.

מתחילה לשאול אותי מס' שאלות, מסבירה לי שאני צריכה לעשות חוקן ולהתקלח לפני הלידה. נותנת הוראה לבעל לא לעזוב אותי לשנייה.

כולי מאושרת שזה כבר קרוב.. "אני הולכת ללדת במשמרת שלך נכון?!"

 "לא נראה לי מתוקה... לידה ראשונה.. ואת עוד עם מזרזים.. זה ייקח קצת זמן.. לפחות לפנות בוקר"

 

"מה??? כולי נדהמת,  לפנות בוקר????!!!! " עעעעכשיו אני רוצה אפידורל!!!!!

"מהר!!! ,לפני שיעבור ההשפעה של זריקת הטשטוש..." כמה שעות אפשר לסבול את הצירים האלה?!

 

המיילדת הבטיחה לי שמיד אחרי שאני יעשה את חוקן וייצא מהמקלחת המרדים כבר ימתין לי בחדר. 

 

כמו שד טזמני נכנסתי להתקלח. מהר, מהר- לפני שיעבור ההשפעה של הטשטוש. לא מעוניינת יותר להרגיש את הכאב.

 

"מה את נותנת לה להלחיץ אותך?" שאל הבעלול. השעה רק 18:45, לא נראה לי שתלדי רק לפנות בוקר"

 

"שי, סבתא שלי אמרה לי שאני אלד ביום ראשון- ובבקשה, עד עכשיו היא לא טעתה.

אני רוצה אפידורל ומצידי שייצא גם שבוע הבא. אני לא מעוניינת להרגיש את הכאב יותר"

 

המרדים נכנס לחדר, אמא שלי הייתה איתי. כול כך פחדתי מהזריקה! עשיתי הכול בשביל לא לזוז

עצמתי עיניים ולקחתי את עצמי לנקודת זמן אחרת. מקום שמח. שחזרתי את רגע הכניסה שלי לחופה.. נשימות עמוקות, מחשבות חיוביות, לא חושבת על הכאב... ואכן- הזריקה עברה בהצלחה!

 

עד היום כלל אין לי כאבי גב מהזריקה בניגוד למה שאנשים הזהירו אותי...

 

תוך שניות- אני בגן עדן

אין כאב יותר!!! פתאום אני ערנית, יושבת ומדברת עם הבעל, נחמדה יותר..

לפי תור, כול פעם בן משפחה אחר נכנס אליי לחדר הלידה למס' דקות= מצאתי את עצמי מארחת בחדר הלידה.

 

שעה 22:30 אני מתחילה להרגיש ממש חלשה. הגוף שלי קורס... הבעל יושב לידי וקורא תהילים.

אני משותקת לגמרי אבל הכתפיים והצוואר מתחילים לכאוב לי (שם אין את ההשפעה של האפידורל.........)  מנסה לזוז במיטה ולא יכולה- האפידורל ניטרל אותי.

 

שעה 23:00 החלפת משמרות.

"זאת אילה והיא ממש קטנה וצרה..." אוי ואוי לי.. מה? היא מכינה אותה לכך שצריך לחתוך אותי???

הן משוחחות ביניהן ופתאום אני מרגישה חום ברגליים שלי- המים שלי ירדו.

 

אחרי חצי שעה בערך אמא שלי נכנסת נרגשת אלי לחדר.

" את יודעת מי זאת המיילדת הזאת? היא יילדה אותי בלידה שלך"

איזה עולם קטן...

שלושתנו מחויכות ונרגשות בחדר. שאלתי אותה אם זה כבר קרה לה שעבר..

"לא! את הולכת להפוך אותי לסבתא בפעם הראשונה..." ראיתי את ההתרגשות בעיניים שלה וידעתי שאני חייבת ללדת במשמרת שלה..  איזה סגירת מעגל....

 

באיזה שהוא שלב כבר איבדתי את ההכרה. לא הצלחתי לתפקד יותר.

הגוף שלי מותש. התחלתי לרעוד מקור.  המיילדת בקשה ממני לישון ולאגור כוחות לקראת הלידה.

הגעתי לפתיחה של 10 אבל היה ממש בית משוגעים מה שהלך בחוץ.

בחדר לידי לידה של שלישייה-ללא אפידורל, עוד בחורה שהסתבכה וצריכה לעבור לניתוח, לידה אחרי לידה ואני ישנה אבל תוך כדי מרגישה את הכאבים בצוואר ובכתפיים ולא עומדת בזה יותר. אני לא יכולה לשנות תנוחה בגלל המוניטור.

החליטו להחדיר לי אלקטרודות. זה עוד יותר הציק...

בעלי ואמא שלי עושים לי מס'ג ומנסים לשנות לי את התנוחה אבל כולי מסורבלת עם חוטים, משותקת מהאפידורל ומאבדת את הסבלנות.

 

"שמישהו יבוא ליילד אותי כבררררררר, מצידי שיעבירו אותי לניתוח. די אני לא יכולה יותר!!!!!!"

אמא שלי הסבירה לי שיש ממש בלגן בחוץ.

אמרתי להם שאני כבר מרגישה את הראש.

"את מרגישה את הראש? אז תלחצי... אמא שלי אמרה.

"אבל אני לא יודעת מתי יש לי ציר!!! אני משותקת ולא רואה את המוניטור"

החלטתי שאני מתחילה ללחוץ לבד. בקשתי מבעלי להגיד לי מתי הוא רואה ציר.. "כול הזמן יש לך צירים" הוא ענה.

"אתה לא משתף איתי פעולה!!! נמאס לי כבר!!! אתם לא מבינים שאני סובלת????"

התחלתי ללחוץ כמו משוגעת. לא מחכה לאף אחד!

 

הרופאה נכנסה אליי לחדר. רצתה להתחיל ליילד אותי ללא המיילדת.

 המיילדת נכנסה לחדר."אף אחד לא נוגע בה. אותה רק אני מיילדת...."

 

עשתה איתי חזרה על הלחיצות.

"יופי... את לוחצת מצוין. בואי נתחיל... אם תמשיכי ללחוץ ככה תוך 5 דקות הוא בחוץ..."

 

בעלי עמד מצד שמאל והחזיק לי את היד.

אמא שלי מצד ימין החזיקה לי את רגל ימין באוויר.

הרופאה מצד שמאל מחזיקה לי את רגל שמאל באוויר ועומדת ליד המיילדת.

 

מנהל המחלקה עמד ליד המיילדת והתבונן בנעשה.

התחלתי ללחוץ...

כאבי הצוואר והכתפיים הרגו אותי ומנעו ממני ללחוץ חזק כפי שידעתי שאני מסוגלת ללחוץ..

 

אחרי 5 דקות של לחיצות מנהל המחלקה הודיע שזהו.. צריך וואקום

 

"לא!!! בלי שום פנים ואופן אני לא מאשרת לידה מכשירנית! אני לא מאשרת, אתם שומעים אותי???"

 

"בבקשה, תביאו לי עוד כמה דקות של לחיצות ואני מוציאה אותו.. מבטיחה!"

הסתכלתי שמאלה על בעלי. הוא כבר היה על סף עילפון...

"מאמי, בבקשה. אל תאשר לידה מכשירנית. כמה לחיצות ואני מוציאה אותו. מבטיחה לך.. אנחנו עושים את זה. עוד 2 דקות אתה כבר מחבק אותו בידיים שלך- אני כבר מרגישה את הראש.."

 

"בסדר-ממשיכים ללחוץ..."  אישר מנהל המחלקה. אפשר להגיד לך לא? הוא נעמד ליד בעלי והתחיל ללחוץ לי על הבטן עם כול משקל הגוף שלו בזמן שאני לוחצת כמו משוגעת עם כול ציר.

 

הקב"א היה בתוכי באותו הרגע.... קבלתי כוחות מן השמיים... לחצתי כמו שלא חשבתי שאלחץ לעולם...

 

כמה לחיצות... ולפתע.. הצליל הכי יפה ששמעתי בחיים שלי!!!

 

הוא החל לבכות! הניחו אותו עליי והייתי בהלם!

 

"מה עשית לאמא שלך תגיד לי??? זה יפה???"

 

בעלי נצמד אליו בזמן ששקלו אותו. אני הייתי מעולפת על המיטה...

 

אליה אושר הקטן שלנו. נולד בשעה 04:10 לאור בוקר יום ראשון, 11.10.09 במשקל 2.870 ק"ג.

אחרי 50 שעות צירים,ללא תפרים, ללא חתכים עם הרבה אושר ושמחה ולימד אותנו כמה אהבה וסבלנות יש בנו לתת ולהעניק.




למעלה alt
הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
קבלי טיפים והמלצות למייל

עקבי אחרינו