סיפור הלידה של רונאל
שלח לחבראז הכל התחיל ביום חמישי של ה 22 לחודש. גלשתי לפנות בוקר באתר , קראתי את ההודעות של הבנות ולקראת שש וחצי נכנסתי למיטה כי הגב שלי כאב לי נורא. איך שנשכבתי, הרגשתי כאב חד, ממש ציר, אי אפשר לפספס ..הוצפתי כולי באושר.. עד שבעלי חזר הביתה (הוא עובד כמה שעות בלילה ) הצלחתי לספור ציר כל 20 דק´.. הרגשתי שבאמת כבר זהו זה, וזה ממש מתקרב
אז הכל התחיל ביום חמישי של ה 22 לחודש. גלשתי לפנות בוקר באתר , קראתי את ההודעות של הבנות ולקראת שש וחצי נכנסתי למיטה כי הגב שלי כאב לי נורא. איך שנשכבתי, הרגשתי כאב חד, ממש ציר, אי אפשר לפספס ..הוצפתי כולי באושר.. עד שבעלי חזר הביתה (הוא עובד כמה שעות בלילה ) הצלחתי לספור ציר כל 20 דק´.. הרגשתי שבאמת כבר זהו זה, וזה ממש מתקרב. אבל, מכאן עד הלידה הסיפור עוד ארוך...
הלכנו יחד לעשות כמה סידורים וחזרנו הביתה לקראת הערב..לאט לאט הרגשתי שהצירים מתגברים ונהיים תכופים יותר. בתשע בערב החלטנו לגשת לבלינסון , אולי יש מצב ..למרות שידעתי שבאיזהשהוא מקום יחזירו אותי הביתה, לא הייתה לי ירידת מים ולא כלום..אז הגענו לבי"ח, לא היה שם אף אחד,איזה מזל,ישר חיברו אותי למוניטור ,ראו צירים לא סדירים ופתיחה של 1 ומחיקה של צוואר הרחם 80%. הרופא אמר לי שאני עדיין לא בלידה וכשהצירים יהיו כל חמש דקות,או כשיהיה ירידת מים אז לחזור..
אז הלכנו הביתה מבועסים אך גם שמחים,ידענו שכמה שעות ,כמה ימים וזה יקרה..
בלילה כמובן שלא ישנתי , כל 20 דק´ ציר זה היה פשוט מזעזע..ביום שישי לא יכלתי לתפקד בכלל הצירים הלכו והתגברו כל 10 דק´, לא בישלתי , לא ניקיתי את הבית הרגשתי על הפנים. לקראת הצהריים חזרנו שוב לבלינסון ושם ממש התעצבנתי כי הייתי כולי מתפתלת מכאבים והאחיות שם אמרו לי, עד לא יהיה לך צירים כל שתי דקות אין לך מה לבוא. ניסיתי להסביר להן בבכי שהרופא אמר לי לבוא אם יש לי צירים כל חמש , שבע דקות ולכן חזרתי.,אבל הן היו כאלה מגעילות שחבל לכן על הזמן , הפתיחה התקדמה רק ל 1.5 ושוב חזרנו הביתה...
כמובן שגם בלילה הזה לא ישנתי ורק בכיתי מכאבים ,בעלי לא ידע כבר מה לעשות איתי הוא נורא רצה לעזור ולא ידע איך ואני רק התחננתי שהכאבים יעברו.
ביום שבת ,אתן בטח מתארות לעצמכן איך התגברו הצירים והתחננתי לאלוהים - בבקשה שירדו לי המים לפחות אבל לא, כלום. בהמלך היום, הייתה לי הפרשה בצבע חום ירקרק שלאחר מכן הסתבר כמקוניום של העובר.
לקראת הלילה הייתי כולי מפורקת שאתן לא מאמינות ובעלי לא הסכים שאשאר בלילה לבד, כיון שהוא הולך לעבוד הרי כמה שעות בלילה. לא הסכמתי שאף אחד יבוא לישון איתי כולל אמא שלי כי הייתי עצבנית מאד ולא היה לי כוח לכלום.אבל הבוס של בעלי, שהוא גם חבר טוב, אמר לו לא להעיז להשאיר אותי לבד במצב כזה ולחייב שיבוא מישהו לישון איתי בלילה.
אז בעלי לא שאל אותי ונסע להביא את אמא שלי שכל השבת לא האמינה שהצירים שלי כל כך חזקים עד שראתה במו עיניה..
אז העלי נסע להביא אותה,אני בינתיים ספרתי ציר כל 4 דק´ וידעתי כבר שהגיע הרגע - פחדתי ללכת לבי"ח! פחדתי מהאחיות המגעילות, פחדתי שישלחו אותי שוב הביתה..אמא שלי הגיעה ניסתה להרגיע אותי ושניהם ניסו לשכנע אותי ללכת לבי"ח כי הפעם ב א מ ת יש לי צירים סדירים. אני לא הייתי מוכנה לשמוע. בנות, זה סבל שאין לתאר, ועם כל ההתרגשות של הלידה והתינוק יצאתי בטראומה מאד גדולה אחרי כל הסיפור הזה.
בחצות כשנכנסו לישון צרחתי כבר ממש מכאבים והם ממש סחבו אותי לאוטו. שתבינו, רציתי כבר ללדת בבית ולא ללכת לבלינסון !!!
הגענו לבי"ח באחת לפנות בוקר ובעלי בשתיים וחצי היה צריך להתחיל קו בעבודה שלו לשלוש שעות. אז הוא היה בטוח שעוד יאסוף אותנו בבוקר אחרי שיעשו לי את כל הבדיקות וישחררו אותי. גם הוא כבר לא האמין שיכניסו אותי ללידה.
עשו לי מוניטור, כמובן,שונאת את המכשיר המעצבן הזה. ואשכרא ראו שם צירים שחבל על הזמן, למדתי כבר לקרוא את המכונה הזאת. לאחר מכן בעלי הלך, ואמא שלי נשארה איתי.
איך שבעלי הלך, הגיע הרופא והלכנו לחדר הבדיקה, שם הוא ראה פתיחה של 3.5 !!!!!
"אוקיי,הוא אמר.. לחדר לידה"
יש!! ברוך ה´ סוף סוף!! רציתי לנשק לו את הרגליים!!!
הלכנו להמתנה לחכות לחדר לידה ובינתיים אמא שלי התקשרה לבעלי להגיד לו. בעלי לא האמין למשמע אוזניו ,הוא התחיל כולו להתרגש ולהתבלבל, אמר לה" שלא תלד, תחכו לי!!" אמא שלי הסבירה לו שיש עוד זמן עד פתיחה מלאה ושהוא יכול לסיים את הקו ולבוא לפנות בוקר.
חכיתי לחדר לידה משהו כמו רבע שעה שבזמן הז ה קיללתי את כל העולם ואשתו מכאבים. סתם, לא קיללתי בעיקר את עצמי. מדברים שטויות בצירים שחבל על הזמן, רק עכשיו אני מבינה...
אחרי זה, קראו לי חדר לידה ,עשו לי קבלת יולדת , והיה לי מיילד מקסים ממש בשם איציק דוד, בחור ממש מקסים שלא נשאר איתי עד הסוף כי המשמרות התחלפו, אבל הייתי מרוצה ממנו חבל על הזמן.
כשהגעתי לחדר עשיתי חוקן, שזה אחלה דבר אני לא יודעת למה אנשים נרתעים מזה כל כך, הרגשתי בעצמי הקלה גדולה מאד.
המיללד חיבר אותי לעירוי ולמוניטור ואני רק התחננתי אליו כל הזמן שיביאו לי אפידורל כי אני כבר לא יכולה. הוא אמר לי שקודם אני צריכה להיות מחבורת חצי שעה למוניטור ולעירוי ורק אחר כך אפידורל.
לא ידעתי איך אני יחזיק מעמד..בינתיים אני ואמא שלי צפינו בטלויזיה, דיברנו קצת , המיילד אמר שיקח זמן עד הפתיחה המלאה לפחות עד 11:00 12:00 בבוקר.. והשעה הייתה שלוש לפנות בוקר. בינתיים עוד ציר ועוד ציר ולי בא למות כבר..
לאחר מכן הגיעה המרדימה, החתימה אותי על טופס של האפידורל , לא היה בראש שלי לקרוא אותו אלא רק לקבל אותו וכמה שיותר מהר.
א ז שמו לי את האפידורל ,זה לא היה כל כך פשוט , כל פעם בא לי ציר זה היה סבל גדול א ב ל... ברגע שהאפידורל נכנס- העולם חייך אליי!!!
אין לכן מושג איזו הרגשה...
איזה כיף!! לא הרגשתי כלום!!! אבל ממש כלום!!! הייתי בכזאת סטלה , היה לי כזה כיף!! חייכתי צחקתי , רק שכבתי על המיטה וחיכיתי ללדת את הבונבון שלי.
הזמן עבר לאט לאט, ובינתיים בעלי הגיע , הוא ואמא שלי הלכו לאכול משהו, ולקראת שש וחצי בדקו שוב את הפתיחה שלי... המיילדים התחלפו וקיבלתי מיילדת
מקסימה שאין כמוה בשם שרון וקסלר. צעירה, מתוקה חייכנית, שמאד עזרה לי!!!
אז הפתיחה כבר של 7, 8 בסביבות שבע בבוקר. איזו התרגשות זה כבר ממש מתקרב ואני רואה במוניטור כל ציר וציר ולא מרגישה כלום איזה כיף!!!
הזמן עבר לא יודעת איך , דיברנו צחקנו , נחתי קצת כי שרון המיילדת ביקשה כדי שיהיה לי כוח לדחוף .
בשמונה וחצי כבר הייתה לי פתיחה מלאה. ושרון אמרה שיאללה מתחילים לדחוף בכל ציר. והתחלנו לעבוד על זה. אבל פתאום נשמעו צרחות איימים מהחדר שלידי ושרון רצה לעזור.לצערי היא התעכבה בחדר שם משהו כמו שעה שעה וחצי, שבהן כבר נחלשתי ולא היה לי כוח ממש לדחוף. היית עייפה , בטראומה מהצירים של שלושת הימים האחרונים והתייאשתי מלחכות לה.
לכן גם כשדחפתי ודחפתי ולא יצא כלום למרות ששרון אמרה שאני מעולה ודוחפת ממש טוב.. בעלי ואמא שלי היו איתי בחדר, עד שבאה איזה מפקחת וצעקה על שרון למה יש שני מלווים בחדר. אז בעלי יצא ואמא שלי נשארה עם מצלמת הווידאו.
בין הלחיצות שרון יצאה ונכנסה לחדר עד שבא איתה איזה רופא אחד, שבדק אותי ואמר לי" טוב, חמודה את כבר שלוש שעות וחצי בפתיחה מלאה. יש לך שתי אפשרויות. או לידת ואקום או ניתוח קיסרי. תחליטי ועכשיו". ואני כזה, מה?!! מה ואקום? מה קיסרי? מה אתה גנוב? התחלתי להזיל דמעות. "תן לי שתי דקות והוא בחוץ.." הרופא הזה אמר שאני חייבת להחליט. אמרתי לו" ואקום, ברור.., וכל כך פחדתי, אמא שלי החזיקה לי את היד ועודדה אותי, אל תדאגי,היא ילדה את אחי הגדול בלידת ואקום . התחלתי לבכות לה שאני פוחדת. בעלי נכנס ראה את כל הרופאים, הביאו גם רופא ילדים כי היה מקוניום, היה מלא צוות בפנים. אה, שכחתי בשש בבוקר גם פקעו לי את השק , שכחתי לציין..
בכל אופן אחרי כחצי שעה כבר הביאו את הואקום הזה ואמרו לי להתחיל ללחוץ חזק. כמה לחיצות , והבייבי שלי ,הנסיך שלי יצא אליי, נשמה הטהורה שלי! ושמו לי אותו על הבטן וכל כל התרגשתי ,רופא הילדים לקח אותון שטפו לו את הפה מהמקוניום והחזירו לי אותו ...הוא בכה כשיצא ונרגע כששמו אותו עליי. איזה נשמה טהורה!! בעלי נכנס אליי , החזיק את התינוק, חיבק אותי וכולנו היינו מאושרים ושמחים.
את הלידה לא הרגשתי בזכות האפידורל זה היה מדהים וזו הייתה חוייה כייפית מלבד כמובן הצירים המזויעים!!
הבן נולד במשקל 2750 שמו רונאל ואני מתה עליוווווווווווווו... מזל טוב
