סיפור הלידה של שירה (של חוה)
שלח לחבר
עוד בטרם אספר לך ילדתי על רגעי הלידה, ארצה לשתף אותך בהיריון שלי איתך שהיה אחד מהרגעים היפים בחיי, בעצם יש לומר הכי יפה בחיי. מהרגע שגיליתי שאני בהיריון השתדלתי שהחיוך יהיה קבוע על פניי. גם בימים לא קלים, התנחמתי בפלא שבתוכי.
חיכיתי כ"כ לאולטרא סאונד הראשון כדי שאוכל לשמוע את ליבך הקטן פועם וכדי שאוכל לראות אותך בפעם הראשונה.
בחרתי שלא לדעת את מין העובר. כשהרופא שאל אותי אם אני רוצה לדעת את מינך אמרתי לו שאני מוותרת. בתוך תוכי ידעתי כי 8 ימים אחרי הלידה לא נתראה עם כל המשפחה באולם קטן ונחתוך כמצוות העם היהודי. ברית מילה אין כאן. הרגשתי בתוך תוכי שיש לי בת. לא יעזור כלום. הבעיטות שלך, התנועות שלך, המגע שלך בתוכי היה כה עדין, כה אופייני לבנות. היית נעימה כזו, שידרת מתוך הרחם היישר אל הנפש שלי כ"כ הרבה רוגע ושלווה. ההרגשה שיש לי בת הובילה אותי להשמיע לך ולשיר לך את השיר שאני כ"כ אוהבת "שיר לשירה" בביצוע של קורין אלאל. כל הזמן הייתי שרה לך בקולי קולות ובלחישות "עולם חדש וטוב אני אתן לך, כבר במבט כחול את מגלה..."
כל ההיריון הייתי מדברת איתך, משמיעה ושרה לך שירים, מספרת לך על המשפחה שאליה את עתידה להיוולד.
מה שמות הורייך ובמה הם עוסקים. סיפרתי לך על הילדות שלי, על הסבים והסבתות שלך, על המקום בו אנו גרים, על איך עבר עליי היום, על ההתרגשות שלי והציפייה שלי להחזיק אותך בידיי, על האהבה העצומה הזו שאני מרגישה אלייך בטרם נולדת, שיתפתי אותך בפחדים שלי והמחשבות הרבות שצצו לי בראש.
באמצע חודש שישי עשיתי בדיקת מי שפיר בגלל ממצאים שונים שגילו בבדיקות אחרות. הבדיקה הייתה קשה גם מבחינת קבלת ההחלטות אם לבצע אותה. חזרתי הביתה וניתקתי את הטלפון, כדי לא לקבל שיחת טלפון לא רצוייה מביה"ח. חיכיתי רק לדואר. (בביה"ח אמרו לי שבע"ה אם התוצאות בסדר אז מקבלים תשובה בדואר אחרי 3 שבועות ואם חלילה משהו לא בסדר אז הם יוצרים קשר טלפוני). אחרי כשבועיים וחצי הטלפון, שכנראה לא ניתקתי אותו כראוי, צילצל ואמרו שמדברים מבי"ח קפלן אז ניתקתי. הם שוב התקשרו ושוב ניתקתי. הם שוב התקשרו ובמיידי אמרו לי לפני ששוב אנתק שתוצאות הבדיקה יצאו בסדר גמור. עוד לפני שהספקתי לחגוג קיבלתי מכתב מביה"ח ובו כתוב שבדיקת מי השפיר יצאה תקינה ושמין העובר נקבה. לא ידעתי אם לשמוח על תוצאות הבדיקה או להתעצבן על זה שגילו לי מה מסתתר לך שם בין הרגליים. הרי ביקשתי מהם שלא יבדקו. ברור שבחרתי לשמוח, ברור עוד יותר ששמחתי גם על האינטואיציה האמהית שלי שהתחילה לפעול טרם יצאת ממני.
בחודש שמיני בבדיקת הערכת המשקל הרופא אמר שאת במצג עכוז.
קראתי כבר בספרים ושמעתי כבר מחברות וממכרים ומשאר אנשים שהסיכויים במצג עכוז מוביל לניתוח קיסרי. התפללתי שתתהפכי, ביקשתי ממך שתתהפכי. קראתי שבמצבים כאלה עליי להגיע למחוז חפצי כשאני יושבת על הטוסיק וגוררת את עצמי.
סבתא שרה, אמא שלי, אמרה שהיא דיברה על זה עם חברה שלה שאמרה לה שהרב אמר לה שאני צריכה לבדוק אולי יש ספר תורה בבית מונח הפוך. חיפשתי, בדקתי ולא מצאתי.
יום אחד, אני ככה יושבת לעצמי ומרגישה ממש בומבה רצינית בבטן. אמרתי לעצמי זהו, הילדה הזו התהפכה ובגדול. זו היה ממש גלגלון משולש. כמה ימים אח"כ הלכתי לביקורת אצל רופא נשים שאמר שאת עדיין מובילה עם הטוסיק, שאגש לביה"ח לעשות ניסיון היפוך חיצוני. הוא רשם לי הפנייה למיון, וביקש שאעשה "חושבים" בעניין ניתוח קיסרי ושאפיל את הפור עד השבוע ה 39. לא רוצה אמרתי לרופא ולאבא. לא רוצה ניתוח. רוצה לידה. רוצה להרגיש נקודה. חזרנו הביתה ובמקום להגיע להחלטה אני יושבת ומדברת אלייך ומבקשת ממך ומהקב"ה שתתהפכי.
דיברתי עם דליה, חברה שלי, אמא של רעות ואפרת, היא עברה 2 ניתוחים קיסרים ואמרה לי שלא כדאי לי בשום פנים ואופן לעבור ניתוח, שאחכה עוד קצת אולי תתהפכי. דיברתי עם דודה לימור, אחות של אבא, שעובדת בבי"ח והיא אמרה שתבדוק לי את הנושא ותחזור אליי. כמה דקות אח"כ היא חוזרת אליי ואומרת לי, שאבדוק אם יש בבית ספר תורה הפוך. הייתי בשוק. אמרתי לה שאמא שלי כבר אמרה לי את זה ובדקתי ואין כלום. היא אמרה שכדאי לי ללכת לעשות את הניסיון כי עוד יומיים אני בשבוע ה-39.
כ"כ פחדתי מהניסיון היפוך ילדתי בכורתי. פחדתי שיכאב לך, פחדתי לגרום נזקים. לא ידעתי לאיזו החלטה עליי להגיע ואיך להגיע להחלטה הזו.
בשבת 02.07.05 אבא ואני חשבנו על עניין ההיפוך והיה לנו מאוד קשה להגיע להחלטה. בסופו של דבר אמרנו כי נלך לנסות.
כשיצאה השבת אבא הלך לעבוד משמרת לילה. החלטתי לעשות ניקיון יסודי בבית כי אני לא יודעת מה יהיה מחר ואם תהיה לידה ואני רוצה לחזור לבית מסודר ונקי, מה גם שלא יהיו לי הכוחות והזמן לזה. קרצפתי את הבית. בזמנו גרנו בניסנית, ובחדר ממ"ד היו לנו 2 כונניות של ספרים. הזזתי אותן כדי לנקות מאחור וראיתי שעל הרצפה מונח משהו, אני מתכופפת ומה אני מגלה? ספר תפילה של יום כיפור, מונח לו שם הפוך!!!!! הזדעזעתי. הרמתי אותו, נישקתי אותו ואמרתי לך זה הזמן להתהפך ילדה שלי. עם כל השוק שהייתי בו הייתי חייבת להמשיך ולסיים את מה שהתחלתי. כשסיימתי היה כבר ממש ממש מאוחר. נכנסתי להתלקח ולישון וממה שנשאר מהלילה רק דיברתי איתך, שרתי לך וליטפתי אותך.
בבוקר כשאבא חזר מהעבודה התארגנו לצאת לביה"ח. כשהגענו, הסבירו לנו על הליך ניסיון ההיפוך. אמרתי לרופאים שבמהלך ההיריון התגלה אצלך 2 כלי דם בחבל הטבור ואיוושה בלב בשם vsd . אחרי התייעצות הרופאים אמרו שאחזור מחר. מבחינתי זה היה יותר טוב, כי אולי ביום הזה את תתהפכי וכל הרצון שלי ללידה ולא לניתוח יתקיים.
חזרנו הביתה. אבא שכב לישון אחרי שלא ישן יותר מ 24 שעות. אני התפניתי לסידורים אחרונים של הבית, לבדוק שלא חסר כלום בתיק של ביה"ח. באותו ערב הגיעה אלינו משפחה מאחד היישובים שעתידים להתפנות כמונו בעוד חודש. הם ישבו איתי ועם שולה החברה/שכנה שלנו די הרבה זמן. ממש לא התאים לי העניין, לא עכשיו בכל אופן. שולה הסבירה להם יפה שאני במצב כזה וכזה ואז האישה התחילה לספר לי את סיפור ההיריון שלה, על הניתוח הקיסרי, והכירה לי את השלישייה שלה. הגעתי למצב שכמעט ביקשתי מהם לקום וללכת. הייתי טרודה בעניינים משלי. כן יקיריי, גם אני לא רוצה את הפינוי/גירוש הזה, אבל יש לי דברים אחרים על הראש. בסופו של דבר שלישיית הבלונדינים היפים בעלי העיניים הכחולות שרצו לנו בדשא הירוק והיפה היו מאוד רעבים ועייפים אז ההורים שלהם החליטו שהגיע זמן ללכת. הודיתי לקיבה של הילדים והם הלכו. נכנסתי להתקלח וניסיתי להירדם ברור שנכשלתי. כ"כ פחדתי ממחר. ניסיתי לעצור את הזמן וגם כאן נכשלתי.
אחרי כ"כ הרבה כישלונות הגיע בוקר, ושוב יצאנו לביה"ח. ושוב בדיקת מצג ושוב רואים טוסיק. חיברו אותי למוניטור ובכיתי. בדקו לחץ דם ובכיתי, ביקשתי ממך להתהפך ובכיתי, שמו לי קטטר ובכיתי, הרופאים ניסו להפוך ובכיתי. ניסיון מספר 1 נכשל ובכיתי. מצאתי את הזמן להתחנן לצוות הרפואי שאבא ייכנס איתי לחדר ניתוח, הם הסכימו אז שוב בכיתי .
נכנסנו לחדר ניתוח בשעה 12:45, אני מסבירה לך שהנה יש לך זמן להתחרט ולהתהפך, ענית לי שטוב לך ככה עם הטוסיק, זה נעים להראות לרופאים מה את חושבת על העולם....
בחדר ניתוח הניסיון השני להיפוך נכשל גם הוא. לא הייתי רפוייה, כולי מקשה אחת של פחד. אחות גדולה עם מבטא ושיער שחור קצר מסבירה לי מה השלב הבא ואני מסבירה לה שלא נעים לי, לא נוח לי, שאני רוצה לידה. היא מכניסה את הרופא המרדים לחדר, אני זוכרת רק את השפם המשמעותי שלו, היא מחברת אותי לאינפוזיה ואח"כ עומדת מולי מבקשת ממני להתכופף לעברה, המרדים עם השפם מתחיל לתת לי את האפידורל ואני נועצת באחות עם המבטא והשיער השחור את הכמעט ציפורניים שיש לי באצבעות, היא צועקת מה את עושה? אני עונה לה שאני מפחדת ושתרד ממני כבר ושלא תציק לי עם שאלות מיותרות ושאני רוצה לידה ואם היא מבטיחה שתהיה לידה אז אני לא אעקוץ אותה, היא עונה שבעלה עוד יחשוב שמכים אותה בעבודה ואני עונה שאת מי שמענים כאן זו אותי. אני מרגישה כמו במחלקה סגורה ולא בחדר לידה/ניתוח, ביד ימין אינפוזיה ויד שמאל קשורה למעין מדף כזה שאוכל להניח עליו את היד. המרדים מטפטף עליי מים מכף רגל כל כמה ס"מ ושואל אותי אם אני מרגישה את זה (הוא מוודא שאני אכן רדומה), אני אומרת שלא מרגישה כלום והוא מפחיד אותי עם השפם שלו.
הרופאים מתחילים, אבא ליידי, אני שומעת אותם מדברים בג'יבריש של רופאים, פתאום אני מרגישה לחץ נעים כזה, אני אומרת לאבא: "קובי, הם מוציאים אותה, בוא נגיד שמע ישראל", אנחנו מתחילים וממש בסיום התפילה, על המילה האחרונה שבה, הרופאים אומרים לנו: "מזל טוב, יש לכם בת", וואלה??? באמת קולמבוס? תודה על המידע. אפשר לקבל את הילדה שלי, להניח אותה עליי, אני רוצה להניק אותה ולנשק אותה וסוף סוף לראות אותה אם היא מה שדימיינתי לי במשך 9 חודשים ארוכים ומדהימים? הרופאים לא הקשיבו לי, ובמקום זה רק הביאו לי אותך עטופה בשמיכה מכוערת להחריד בצבע חום זוועתי, הסתכלת עליי עם עיניים המומות, נתתי לך נשיקה על המצח, ואמרתי לאלוהים שבשמיים, תודה שיש לילדה שלי את העיניים בצבע שאני הכי אוהבת בעולם, בצבע הסגול, צבע המלוכה. אין ספק שיש לי נסיכה אמיתית ולראייה העיניים הסגולות שלה מעידות על כך. לא ראיתי בצבע הזה של העיניים שוב דבר מוזר, אלא דבר ברור ומובן מאליו. הרופאים לקחו אותך מיד לבדיקות האפגר ואבא הלך יחד איתך, אחרי כמה דקות הוא חזר מהופנט וקורן מאושר, הוא אמר לי שבמבחן הראשון של חייך קיבלת את
הציונים 9 + 10.
כשעתיים אחרי ההתאוששות ואחרי אינספור נודניקיות מצידי הביאו לי אותך, שוב עם השמיכה הגועלית. ואופס, מה אני מגלה, שאין ספק שאת שירה. ההיא מהשיר ששרתי לך. זו שעולם חדש וטוב אני אתן לך. זו שמגלה את הכל במבט כחול (הצבע הסגול הפך לכחול כדי להמחיז את השיר כמה שיותר מדוייק).
נשארים בביה"ח 6 ימים לא נעימים. היית עם צהבת, הכניסו אותך ל"פוטו" ואני הרגשתי איך אני מתמוטטת.
בשבת לקחנו אותך לבית הכנסת של ביה"ח עם הסבים אפרים ודויד, עם הסבתות שרה וזהבה, עם הדודים, מיקי, לימור, יערית, שאול, שגית ועמוס ועם בני הדודים חיים, דויד והילה, נתנו לך את השמות שירה רחומה. שירה כי זה שם שאבא ואני אוהבים מאוד, וגם בגלל שאין ספק שאת שירה, השם הזה פשוט תפור עלייך, את השם רחומה נתנו לך ע"ש סבתא של אבא, רחמה, שנפטרה בשיבה טובה כשהיית בבטן של אמא.
במוצ"ש 09.07.05 השתחררנו הבייתה. זהו, אנחנו הורים ואת שלנו.
כנראה, מתישהו בחיי, עשיתי משהו טוב, טוב מאוד, האמת קשה לי להצביע על משהו כזה, בכל אופן, כנראה שזה באמת היה כך. עובדה, קיבלתי אותך.
אין ספק שזו זכות. תודה לך הקב"ה על הזכות להיות אמא של שירה. תודה לך ילדה שלי שנולדת לי.
בתי, אהובתי יקירתי ויפתי, נולדת ביום שני, כ"ז בתמוז תשס"ה, 04.07.05, בשעה 13:05, אחרי תשעה חודשים מדהימים של חיבור פיזי רגשי ונפשי, אחרי 20 דק' של הליך רפואי מהיר שלא כאב לי כלל בגוף, אלא רק בנפש שרצתה ללדת אותך בצורה הטבעית ביותר. אבל מה זה הכאב הזה מול עצם היותך שלי?
