התפכחות - על צילום רחם - mamy
  • מחשבון הריון
  • מחשבון ביוץ
  • מחשבון משקל

מחשבון לחישוב תאריך לידה

מחשבון הריון יסייע לך להיות מעודכנת בהתקדמות ההריון שלך. כל שעליך לעשות – הכניסי תאריך ווסת אחרון למחשבון הריון וגלי נתונים על ההריון שלך.

תאריך וסת אחרון

מחשבון לשיעור תאריך ביוץ

מחשבון ביוץ יסייע לך לאתר את מועד הביוץ המשוער בהנחה שהמחזור החודשי שלך סדיר.

תאריך וסת אחרון

משך המחזור החודשי (?)

מחשבון הוספת משקל בהריון

מחשבון זה יסייע לך להעריך האם העליה במשקלך במהלך ההריון תקינה וכמה עוד עלייך לעלות במשקל עד הלידה.
גובה (מטרים, לדוגמה - 64.1מטר)
משקל בתחילת ההריון (ק"ג)
משקל נוכחי (ק"ג)
שבוע הריון (בין שבועות 24-21)

  • שם לתינוק
  • מפגשי בוקר
  • mamymail
alt

פירוש נומרולוגי חינם

הקלידו שם פרטי ומיד תקבלו במייל את הניתוח הנומרולוגי של השם שבחרתם.

alt

מפגשי בוקר חינם

כולכן מוזמנות חינם לזמן איכות עם הבייבי בקניונים ברחבי הארץ.

alt

העובר שלך רוצה לדבר איתך

אמא, בואי הרשמי וקבלי ממני העובר שלך מכתב שבועי ובו מידע על ההתפתחות שלי ועוד...


כנסי לעמוד הפייסבוק שלנו לקבלת המלצות ועדכונים

התפכחות - על צילום רחם

הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
פורסם ב: 26.07.2010

במהלך חודשי הטיפולים הארוכים שמעתי לא פעם את המונח "צילום רחם". הרופאים התלבטו אם יש טעם לשלוח אותי לצילום כזה, והחליטו כנראה שאין צורך בינתיים. עכשיו, רגע לפני המעבר ל ivf (הפריה חוץ גופית), הרופא מודיע לי שצילום רחם הוא שלב הכרחי בתהליך.



מאת: גליה ודר גולדמן, מתוך הספר נעבור את זה יחד


התפכחות - על צילום רחם

במהלך חודשי הטיפולים הארוכים שמעתי לא פעם את המונח "צילום רחם". הרופאים התלבטו אם יש טעם לשלוח אותי לצילום כזה, והחליטו כנראה שאין צורך בינתיים. עכשיו, רגע לפני המעבר ל ivf (הפריה חוץ גופית), הרופא מודיע לי שצילום רחם הוא שלב הכרחי בתהליך. מאחר שעד כה לא אותרה הסיבה לאי הפוריות שלנו, צריך לוודא שאין שום חסימה בחצוצרות או בעיה מבנית ברחם לפני שעוברים שלב, הוא מסביר. אני שואלת אם זה כואב, והרופא משיב, מבטו שקוע כרגיל בתוך הניירת, שזו יכולה להיות בדיקה "קצת לא נעימה".

עברתי כבר דברים קשים יותר, אני אומרת לעצמי, אסתדר גם עם בדיקה שהיא "קצת לא נעימה".

אני מצליחה אך בקושי להשתחל לתור הארוך של הממתינות לבדיקה. למדתי כבר איך לפרוט על נימי הרגש של הפקידות היבשושיות. מתברר, שכשזה מגיע לענייני פוריות, גם הפקידה הקרירה ביותר מגלה פתאום אנושיות בלתי אופיינית.

הבדיקה נקבעת הפעם, בלית ברירה, לשעות הבוקר. במשך כל תקופת הטיפולים השתדלתי מאוד שלא לקבוע שום בדיקה באופן שיאלץ אותי להפסיד יום עבודה. עד כה הצלחתי, באמצעות תמרונים לא מעטים, להימנע מכך כמעט לחלוטין. הסיבות לכך רבות: הרצון לשמור על השגרה, לא לפגוע בסטודנטים שלי, ובעיקר - חוסר הרצון לשקר באשר לנסיבות ההיעדרות.

נכון, אפשר פשוט לומר את האמת: אני בטיפולי פוריות, וזה מצריך ממני פה ושם יום חופשי. אפילו החוק מכיר בטיפולי פוריות כהצדקה להיעדרויות ממקום העבודה. אבל אני לא רוצה לשתף. זה לא שאני לא סומכת על עמיתי לעבודה. אני גם לא מתביישת, אני לא עושה שום דבר שצריך להסתיר. אני פשוט יודעת, שברגע שאשתף, אצטרך גם להשיב על שאלות, לעדכן, להתמודד עם מבטי הרחמים של סובבי, שירגישו מחויבות להתעניין במצבי, ואני לא מסוגלת ולא רוצה להתמודד גם עם זה. העבודה היא עכשיו עבורי אי של שפיות, וכך אני רוצה לשמר אותה. לפחות שם אני גליה, המרצה המקצועית והמנוסה, ולא גליה, מטופלת הפוריות.

יום לפני הבדיקה אמא שלי מציעה פתאום להתלוות אלי. אני לא בטוחה שיש בזה צורך, התכוונתי ללכת הפעם לבדי, אבל נענית בשמחה להצעה. נעבור את הבדיקה ואחר כך נלך אולי להסתובב קצת, לעשות קצת קניות. בזמן האחרון אני קונה המון בגדים, מבקרת במספרה בתדירות גבוהה מאי פעם, רוצה לפחות להיראות טוב כלפי חוץ. וזה עובד, אגב. כמות המחמאות שאני מקבלת גדולה מתמיד. לו רק היו יודעים מה קורה שם בפנים...

בבוקר הבדיקה אמא אוספת אותי מהבית ואנו מגיעות יחד למכון הרנטגן. כבר בחדר ההמתנה חששותי מתחילים להתעורר. הבחורה שנכנסה לפני מתעכבת הרבה מעבר למצופה, ולבסוף היא יוצאת מן החדר, מדדה, דמעות בעיניה, והיא נראית לי כל כך אומללה. עכשיו אני כבר מתחילה לפחד באמת.

תורי מגיע. אמא מציעה להיכנס איתי, אבל אני, בניסיונות אחרונים לשמור על טיפת צניעות, מעדיפה להיכנס לבד. אני נכנסת לחדר הבדיקה, לובשת את החלוק הירוק, נשכבת על מיטת הטיפולים ומחכה דקות ארוכות שנראות לי כמו נצח. סוף סוף הרופא מתפנה אלי, ולשאלתי משיב שזו בדיקה קצרה מאוד, דקה, אולי שתיים, ואני אחרי. אם יכאב לך מאוד, הוא אומר, תרימי את יד שמאל ואני אפסיק. למה שיכאב לי מאוד, אני שואלת את עצמי בלב, ונאחזת שוב ושוב במשפט שאמר הרופא שלי: "זו בדיקה קצת לא נעימה."

הרופא מחזיק בידיו צינור דק וארוך ובו חומר המכיל יוד, כך הוסבר לי. הצינור הזה אמור להיכנס עכשיו לתוכי? אני מסתכלת בו בזעזוע. דפיקות הלב שלי מתחזקות. "מתחילים," הוא אומר, ומדגיש שוב, "אם יכאב לך מאוד תעצרי אותי."

רגע אחד אחרי אני שומעת צרחות קורעות לב. לוקח לי עוד כמה רגעים להבין שהצרחות הללו הן צרחותי שלי. קול חדש, לא מוכר, בוקע מתוכי. מעולם לא שמעתי את עצמי צורחת כך. מעולם, אבל מעולם, לא כאב לי כמו עכשיו. זהו? אני שואלת, והרופא אומר שהוא בקושי התחיל, שכולי מכווצת, ושאם אני אמשיך ככה הוא ייאלץ לוותר על הבדיקה.

ננסה שוב.

הרופא מחדיר שוב את הצינור, אבל אני לא עומדת בזה. הצרחות מאיימות לקרוע לי את הגרון. אני מבקשת שנעצור, שיקראו לאמא שלי שתיכנס. האחות מזמינה את אמא שלי להצטרף ומלבישה אותה בחלוק. אמא עומדת לידי, ואני נועצת בזרועה את ציפורני, עוצמת עיניים ומנסה בכל כוחי להירגע, שרק ייגמר כבר. אני משתדלת להרפות, ללא הצלחה. אמא אומרת לי משפטים של הרגעה, ואני מנסה להקשיב רק לה, היא תמיד יודעת כל כך איך להרגיע אותי. אבל הכאב כל כך חד, בלתי נסבל. אלוהים, תעשה שזה ייגמר כבר.

חמש הדקות של צילום הרחם היו חמש הדקות הארוכות בחיי.

אני יוצאת משם, נסערת, בוכה, בקושי נושאת את גופי. אמא תומכת בי. המחשבות משתוללות בתוך ראשי. אני לא מאמינה ששקלתי לרגע להגיע לכאן לבד. איך הייתי נוהגת עכשיו בחזרה הביתה? למה, לעזאזל, אף אחד לא הכין אותי לבדיקה האיומה הזאת? רק גבר יכול היה להגדיר את הבדיקה הזאת כ"קצת לא נעימה".

אמא לוקחת אותי הביתה, ואני נשכבת על הספה, מנסה להירגע, לאסוף כוחות. אחרי שאני קצת מתאוששת אני מתיישבת מול המחשב, ומקישה במנוע החיפוש "צילום רחם". והנה, זה הכול שם. הבנות מהפורום מתארות חוויה דומה מאוד לשלי, אחת אפילו מספרת שביקשה מבעלה לחכות לה באוטו כמה דקות, רובן לא ידעו כלל למה לצפות. אחרות זכו לרופא שתיאר תמונה קצת יותר אמינה, ואף הציע לקחת כדורים לשיכוך כאבים ולהרגעת המתח הנפשי לפני הבדיקה, כדי שהגוף יהיה קצת יותר רפוי. ואני? כל מה שטרחו לומר לי היה שזו בדיקה "קצת לא נעימה".

ברגע הזה אני מוצפת בהמון כעס. כעס על הרופא, שלא שיתף אותי בכל מה שהוא יודע ושלא הכין אותי כמו שצריך. כעס על המערכת, שמסתירה מן המטופלות את האינפורמציה החשובה הזאת. אפילו כעס על דר, שלא באשמתו לא היה שם איתי. ובעיקר - כעס על עצמי.

אני כל כך כועסת על עצמי. איך יכולתי להגיע לבדיקה בלי לברר קודם? בלי לקרוא? איך יכולתי לסמוך על רופא, שאפילו לא טורח להסתכל לי בעיניים? איפה הבחורה הדעתנית, המשכילה, הספקנית, שהיתה פעם אני? לאן היא נעלמה בין מסדרונות בתי החולים? מתי בדיוק היא הפכה להיות הצל של עצמה?

מרגע זה הכול ישתנה. מהיום, אני נודרת, אני מסירה את המטפחת מעל עיני ושואלת את כל השאלות הקשות, גם אם יהיה לי קשה להתמודד עם התשובות. אין לי כבר אמון במערכת הרפואית. יותר מדי פעמים קיבלתי אינפורמציה חלקית, אינפורמציה לא מדויקת, ועכשיו, אחרי הטלטלה הזאת של צילום הרחם, אני סוף סוף מבינה, אולי באיחור גדול מדי, שמהיום אני, ורק אני, אחראית לגורלי.

האישה ההיא, הרציונלית והדעתנית, כנראה נמצאת באיזשהו מקום בתוכי, אני פשוט צריכה למצוא אותה, להעיר אותה מן התרדמת שאליה היה למערכת כל כך נוח להכניס אותה.

אני רק מקווה שהיא עדיין שם.

 




למעלה alt
הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
קבלי טיפים והמלצות למייל

עקבי אחרינו