סיפור ההנקה של הילה ועינב
שלח לחברמאת: עינב
אני לא יכולה להגיד שהתלהבתי מרעיון ההנקה מלכתחילה. בעיקר בגלל שהחזה שלי היה האיבר בגוף שהכי אהבתי תמיד, הייתי ממש גאה בו - יש לי ארון מלא חולצות ושמלות עם מחשופים נדיבים ומליון ורבע חזיות בכל סוג וצבע אפשרי. ופתאום מה ? משתנה לו הצורה, הפטמות גדלות, הצבע שלהן משתנה, החזה נפוח וכואב - שנאתי את זה. רק רציתי שהוא יחזור למה שהוא היה ומהר.
מאת: עינה אני לא יכולה להגיד שהתלהבתי מרעיון ההנקה מלכתחילה. בעיקר בגלל שהחזה שלי היה האיבר בגוף שהכי אהבתי תמיד, הייתי ממש גאה בו - יש לי ארון מלא חולצות ושמלות עם מחשופים נדיבים ומליון ורבע חזיות בכל סוג וצבע אפשרי. ופתאום מה ? משתנה לו הצורה, הפטמות גדלות, הצבע שלהן משתנה, החזה נפוח וכואב - שנאתי את זה. רק רציתי שהוא יחזור למה שהוא היה ומהר. חוץ מזה אני חייבת להודות שככל שהתקרב מועד הלידה הרגשתי בלבול מאד גדול מהתפקיד הדואלי של החזה בחיי - איך יכול להיות שאיבר כל כך מיני משמש גם למשהו תמים כמו להאכיל ילד ? מיותר לציין שבעלי סבל מזה לא מעט. בהתחלה אסור היה לו לגעת כי זה כאב, אחרי זה אסור היה לו לגעת כי אני הייתי ממש נעלבת ומתחילה לבכות. הורמונים...
אבל מכיוון שאני אדם הגיוני, הבנתי גם מאיפה באה תחושת העלבון, הבנתי את הקונפליקט ולכן החלטתי שמכיוון שהנקה זה חשוב לבריאות של הילה (ואפילו אם אני אניק רק את הקולוסטרום) אז אני אעבוד בשיטת "זבנג וגמרנו" - כלומר אני אבקש להניק בחדר לידה. הייתי בטוחה שאחרי שאני אראה שזה לא כל כך נורא יעברו לי כל התחושות הקשות והכל יסתדר.
מכיוון שאני גם אדם מסודר אז טרחתי לעשות "קורס הנקה" קצר לפני הלידה. הקורס נערך אצל יועצת הנקה מוסמכת והיא העבירה לי הדרכה של כמה שעות. כמובן שאז כבר הייתי בטוחה שהכל יהיה בסדר - הייתי בטוחה שכמו שראיתי בסרט הוידאו שהיא הביאה איתה ובתמונות, ברגע שאני אקרב את הילה לפיטמה היא תפתח פה גדול והופ - אני אחבר אותה למקום הנכון וכולם יהיו מרוצים.
אז זהו - שלא. הילה לא כל כך שמה לב בזמן הסרט כנראה, והיא פשוט סרבה לפתוח פה גדול. מה לעשות, ככה התחשק לה. אז היא תפסה מייד בחדר לידה את קצה הפיטמה והחלה למצוץ בעוז. איייייי כמה שזה כואב ! כמו שלמדתי בקורס ההנקה - ניתקתי אותה ומייד חיברתי שוב. הפעם היא הצליחה לתפוס את ההילה של הפיטמה בפה, מייד השמיעה קולות חנק, השתעלה וירקה הכל החוצה. טוב, בשלב זה התחילה לעבוד מערכת המצאת התירוצים שלי... החלטתי שכנראה עכשיו עוד אין חלב, אז לא חשוב, ננסה יותר מאוחר.
עברו כמה שעות - ושוב צריך להאכיל. האמת שהילה היתה עדיין רגועה כי אחרי הלידה הבטן שלה היתה מלאה במי שפיר והיא לא מי יודע מה רצתה לאכול, אבל ניסינו בכל זאת - יושבת אמא עינב, עייפה וכואבת מהלידה, ומנסה לחבר את הילדה לפיטמה. מנסה פעם, מנסה פעמיים מנסה עשר פעמים וזה פשוט לא עובד. הילדה מסרבת לתפוס את ההילה. בשלב זה אני נשברת וקוראת ליועצת הנקה של בית החולים.
יועצת הנקה של בית החולים (מאיר) היא בעצם מדריכת הנקה כמובן, וזה פשוט לא אותו דבר. מה שמדריכת הנקה יודעת לעשות הכי טוב זה לתפוס את הפיטמה שלך חזק חזק, למעוך אותה (כואאאאב !) ולדחוף אותה בכוח לפה של התינוקת. התוצאה היא שמייד התינוקת מתחילה לינוק. יונקת דקה, שתיים, שלוש, מתעייפת, זורקת את הפיטמה מהפה ואז רוצה עוד. בשלב זה התינוקת בוכה, את בוכה ו"יועצת ההנקה" כבר הלכה.
כך עברו להם שלושה ימים בבית החולים - האחות דוחפת את הפיטמה לפה של הילה ( אחות עם ציפורן 3 ס"מ), אני דוחפת את הפיטמה לפה של הילה והילה מצליחה איכשהו לאכול. אבל כל הנקה כזו עולה לי בסדקים, פצעים וחבורות על הפיטמה מכל העשר חיבורים כושלים לפיטמה עד שחיבור אחד מצליח. פצועה וכואבת אני הולכת הביתה.
בבית הסיוט רק מתגבר - קודם כל היום השלישי הוא היום של הגודש. הציצי פשוט עומד להתפוצץ. הוא חם וכואב. וכשהציצי גדוש - להילה עוד יותר קשה כי ההילה מתנפחת מהגודש ואין סיכוי שהיא תצליח להכניס את זה לפה... ואם להילה קשה - היא לא אוכלת. ואם היא לא אוכלת הגודש מתגבר. איום ונורא. בשלב זה נשלח אבא, בשעה 11 בלילה למצוא לאמא משאבה ודחוף.
המשאבה הקלה מעט על הסיוט, שאבתי ושאבתי כמות אדירה (בדיעבד הסתבר שזו גם טעות, כי אז השד פשוט ממשיך לייצר עוד חלב) אבל לפחות אחרי השאיבה הילה הצליחה לתפוס את השד ולינוק ואני יכולתי לישון קצת. אני אומרת "לישון קצת" כי הילה פשוט כל הזמן רוצה לאכול.
עכשיו אני יודעת שזה בגלל שהיא פשוט לא מצליחה לאכול מספיק אם היא לא תופסת טוב, אבל אז כמובן שכל מה שהתרוצץ לי בראש זה "אני חושבת שיש לה פה קטן מדיי, כנראה שהיא פשוט לא בנויה לינוק". "אני חושבת שאולי אין לי מספיק חלב, אולי לא כדאי שאני אניק" וכאלו. בלילה של היום הרביעי אני יושבת בלילה ומניקה בכאבים ויאוש ומפנטזת על קופסת המטרנה שאני הולכת לקנות מחר דבר ראשון על הבוקר.
לשמחתי אמא שלי היתה אצלי, ואמא שלי לא נותנת לי לוותר. אנחנו מתקשרות ליועצת שעשתה לי את הקורס ושם אנחנו שומעות לראשונה על מרפאת אודים. מרפאת הנקה. אמא שלי משכנעת אותי שהיא תיתן לי מתנה ותשלם על יעוץ ההנקה (אני בשלב זה רק רוצה מטרנה) וגם בעלי מאד מאד תומך ומשכנע שלפחות ניתן לזה סיכוי ושזה מאד חשוב להילה. אז אנחנו הולכים... יושבים אצל יועצת ההנקה כשעה וחצי בה אני לומדת לחבר את הילה לפיטמה באגרסיביות. אני מוכנה לנסות את השיטה, אם זה יעזור.
הלוואי שיכולתי להגיד שעכשיו חזרתי הביתה ומייד הכל היה בסדר. אבל לא, זה לקח עוד יומיים של חיבור בשיטה "האגרסיבית" עד שהילה למדה מה טוב בשבילה והצליחה לתפוס את הפיטמה לבד. זה לקח עוד שבוע עד שהפסיק לכאוב לי הפטמות ונרפאו מהפצעים שהיו עליהן. אבל אחרי הזמן הזה התחלתי לראות את הילה רגועה אחרי כל הנקה.
זמן ההנקה התקצר משעה וחצי לעשרים דקות כי היא התחזקה ולמדה לאכול רצוף. היום אני יכולה רק לקרב אותה אל הפיטמה והיא ממשיכה כבר משם... ולא כואב לי ולא סדוק לי ולא פצוע לי. היא גדלה בצורה מדהימה ואני חייבת להגיד שזה ממלא אותי גאווה אדירה לחשוב שזה הכל ממני ובזכותי ובעיקר - אין תחליף לרגיעה והאושר שמשתקפים לה בעיניים כשהיא יונקת ומסתכלת בי במבט מרוכז.
אני כל כך שמחה שלא נתנו לי לוותר ואין לי ספק שהביקור אצל יועצת ההנקה היה חשוב והכרחי, רק חבל שהוא היה אחרי ימים ולילות של סבל ולא מייד אחרי הלידה.
והנה אני שוב כותבת ולא מאמינה, עברו שנתיים !
הילה עדיין יונקת.
מה אני יכולה להגיד מפרספקטיבה של שנתיים של הנקה ?
קודם כל לספר את האמת, העובדה שהבעיות והכאבים של ההנקה נפתרו לא הפכו אותה למסע מיידי שכולו תענוג – גם כשאין כאבים ואין בעיות יש התמודדות אחת מאד רצינית -
התלות.
בכיתי בדמעות רבות כשחברה שילדה איתי סיפרה לי שהיא השאירה את התינוקת בגיל 3 ימים עם אמא שלה (ובקבוק מטרנה) ויצאה לבלות. גם אני רציתי ! גם אני נזקקתי לזה !!!!
מה לעשות - הנקה זה שעבוד, וזו האמת לאמיתה. וזה ממש לא התאים לי וזה היה לי קשה נורא, הדבר הכי קשה בכל החיים שלי. וזה הבהיר לי באופן מוחלט מה זה להיות אחראית למישהו 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, בלי חופש ובלי הפסקה. וזה הפחיד אותי עד שורשי שערותיי.
אבל הזמן עבר (מהר) וכל פעם אמרתי "רק עד גיל 6 שבועות ודי", "רק עד גיל 3 חודשים ודי", "רק עד החזרה לעבודה ודי..." ופתאום גיליתי כמה היניקות שלה מושכות לי חוטים בלתי נראים בלב. כמה אני מתגעגעת להניק אותה כשהיא ישנה, כמה אני מחכה לזה. כמה זה כיף לי.
והמסקנות שלי :
ההנקה עשתה בשבילי משהו מופלא, במבט לאחור. היא לימדה אותי להיות אמא אחרת.
תמיד כשחשבתי על איזו אמא אני אהיה אז הרבה פעמים חשבתי על דברים כמו "צריך להיות קשוחה בדברים עקרוניים כמו אוכל ושינה", "צריך להקנות הרגלים וסדר יום מגיל צעיר", "תינוק "טוב" צריך לישון לילה שלם מגיל צעיר, אחרת אני עושה משהו לא בסדר" וכאלו. ככה זה נראה לי נכון.
ההנקה לימדה אותי לזרוק את השעון,
ההנקה לימד אותי לזרום כי אי אפשר להניק ילד בשעות קבועות ואי אפשר לצפות מתינוק יונק לישון לילה שלם (חלב אם מתעכל מהר) .
ההנקה לימדה אותי להסתכל על הילה כי אי אפשר לדעת כמה היא אכלה ולהגיד לעצמי בביטחון מלא "היא לא בוכה כי היא רעבה".
הדברים הכי חשובים שלמדתי הם שאין לי שום ערובות שבפעם הבאה הכל יהיה טוב יותר אבל יהיה לי הידע שצברתי והאמונה שיהיה טוב וזה כבר המון כח.
מעבר לזה אני ממליצה לכל מי שרוצה להניק למצוא לה את קבוצת התמיכה שלה – אם זה בתוך המשפחה או באופן יותר וירטואלי. התמיכה העצומה מבעלי והתחושה שאני לא לבד ללא ספק גרמו לי להניק עד עכשיו.
אני שמחה שהנקתי ואני עדיין מניקה,אין לי ספק שזו הייתה, ועדיין, חוויית חיי.
