סיפור הלידה הטבעית של איתן ובחירת שמו
שלח לחברסוף-סוף ולשם שינוי הגעתי לחודש התשיעי, שבוע 37 ואפשר להוריד את התפר, ששמר על העובר בתוך הרחם בחצי השנה האחרונה. הגענו לבית החולים אופטימיים שהכל יעבור מהר ובקלות כמו בפעם הקודמת, רק שהפעם העניין קצת הסתבך ושני רופאים התעללו בי כעשרים דקות. כבר כמעט הורידו אותי לחדר ניתוח, אך בסופו של דבר החוט יצא ולי כמעט יצאה הנשמה...
סוף-סוף ולשם שינוי הגעתי לחודש התשיעי, שבוע 37 ואפשר להוריד את התפר, ששמר על העובר בתוך הרחם בחצי השנה האחרונה. הגענו לבית החולים אופטימיים שהכל יעבור מהר ובקלות כמו בפעם הקודמת, רק שהפעם העניין קצת הסתבך ושני רופאים התעללו בי כעשרים דקות. כבר כמעט הורידו אותי לחדר ניתוח, אך בסופו של דבר החוט יצא ולי כמעט יצאה הנשמה...
הייתי בטוחה שהנה, התפר איננו ועוד יום-יומיים אני בחדר לידה. העובר חשב אחרת, חלף שבוע ועוד אחד עמד להסתיים. כבר הרגשתי שזהו, הראש מבוסס באגן, לוחץ לי למטה וגורם לי ללכת ברגליים פסוקות כמו פינגווין.
בשבוע 38+6, יום חמישי, 12.11.08, בשעה שבע וחצי בבוקר הרגשתי את מי השפיר מתחילים לבצבץ החוצה. זינקתי מיד מהמיטה כדי לא להרטיב את הסדין והמים החלו לזרום החוצה. לאור ניסיון קודם, לא היה לי ספק שאלה מי השפיר. התחלנו להתארגן- אופיר לקח את תמר לגן, התקלחתי, סידרנו קצת את הבית ובעשר וחצי הגענו לחדר לידה. כל ההריון לא ידענו מה מין העובר ורצינו לגלות זאת רק בלידה עצמה. הרופא שקיבל אותי בח. לידה רק הניח את המתמר על הבטן, עוד לא הספקתי להגיד לו שלא יגלה, ומיד הכריז במבטא רוסי כבד "ברור שזה בן, הנה ביצים, הנה בולבול"! מרוב הלם פשוט התגלגלנו מצחוק והרופא נעלב, עד שהסברנו לו מה קרה.
הגעתי עם פתיחה של שלוש והמוניטור הראה צירים די רציניים שבכלל לא הרגשתי. חשבתי לעצמי "איזה כיף, אולי בכלל לא יכאב הפעם". התחלתי לזרז את הצירים עם רפלקסולוגיה (לא סתם התחתנתי עם רפלקסולוג j), עליתי וירדתי מדרגות, טיילתי בחוץ, עיסיתי פטמות, עשיתי תרגילי כריעה ומה לא. בשעה שבע בערב נפתח הסכר וכל מי השפיר ירדו בבת-אחת. הפתיחה קפצה לשמונה והצירים הגדולים הגיעו... כדור פיזיו, מסז'ים, נשימות, דמיון מודרך, אמא שלי בדיוק הגיעה (חולה לגמרי, אבל היתה חייבת), ז'קוזי ואז הרגשתי את הצורך לדחוף. החלפתי את הכותונת הרטובה (כן, נכנסתי לז'קוזי עם הכותונת - זה הנוהל) והלכנו לחדר לידה. מיד התחברתי לגז צחוק שעזר לי לנוח בין הצירים (מיותר לציין שאפידורל לא בא בחשבון). בערך עשר דקות של צירי לחץ ואז ההקלה כשהראש מחליק החוצה... זהו, הוא בחוץ. המיילדת הניחה אותו על הבטן שלי והתחושה היתה עילאית. הגוף החם והרטוב הזה, שיצא ממני לפני רגע... איזו תחושה מדהימה! בלידה הקודמת תמר מיד נלקחה לטיפול נמרץ ילודים, כי היא נולדה בשבוע 34. הפעם היה לי את הזמן להתענג על הרגעים האלה כמה שרציתי. הוא נולד ברבע לעשר בערב.
בחדר ההתאוששות השכיבו אותו במיטה לידי והנקתי בפעם הראשונה. הוא היה מחובר אלי כמעט שעה. איזה אושר!
המיילדת היתה מ-ד-ה-י-מ-ה!!! דרורה בבית החולים "זיו" בצפת. אני מודה לה בכל ליבי.
עבר שבוע מאז הלידה, מחר הברית ולתינוק אין עדיין שם. עברנו על כל השמות הקיימים ואף שם לא התחבר לנו עם הילד. יום לפני האירוע ישבתי לי בשירותים עם חוברת של הסנימטק וקראתי על במאי שקוראים לו איתן פוקס. הרהרתי לרגע ופתאום נפל לי האסימון, זה השם! צעקתי משם לאופיר "מה דעתך על איתן?" וואלה, גם לו השם הסתדר. בשתיים בלילה אופיר הציע לפתוח תנ"ך באופן אקראי ולראות מה יהיה. למרות שאני לא נוהגת לקחת כך החלטות הסכמתי. הוא פתח פרק בספר ירמיהו והתחיל לקרוא "...כארי יעלה מגאון הירדן אל נווה איתן..." היינו בהלם.
בבוקר התקשרנו לרב שחיתן אותנו (אנחנו בקשר טוב) לשאול מה משמעות הפסוק ומהו נווה איתן. המשמעות היא שעם ישראל יעלה חזק כמו אריה ממקום נמוך למקום גבוה וחזק. נווה איתן היא עיר חזקה, שאינה נופלת, צומחת ומתפתחת.
"ושמו בישראל איתן בן דורה".
זהו, איתני שלי, סיפור לידתך ובחירת שמך.
