דיכאון אחרי לידה
שלח לחברעברו עליי לילות ארוכים ללא שינה, כל הלילה חשבתי, שכבתי מכווצת במיטה מנסה להכריח את עצמי להירדם ולא מצליחה, המחשבות לא מרפות. לרגעים התפללתי שיאשפזו אותי, שאני אשכב על מיטת בית חולים לבנה עם אינפוזיה מחוברת לגופי וסמים מרגיעים זורמים לתוך הוריד ההמום שלי.
מאת: לילך המבורגר
טוב, אז מה עכשיו? עבר החודש הראשון ואני יותר מנוסה, כבר פחות קשה לי (לנו), התינוק כמעט ולא מתעורר בלילה ובעלי ואני שוב זוכרים מה אומרת המילה המתוקה הזו - לישון. אני יודעת מה אומר כל בכי שלו, מתי הוא רעב, מתי הוא עייף ומתי הוא סתם רוצה פינוק. הוא תינוק מקסים, נוח, יודע להעסיק את עצמו. בקיצור, מתנה אמיתית לכל אימא בפעם הראשונה ובכלל.
רק מה? עכשיו כשנגמרה ההרגשה הזו, הגיעה הרגשה אחרת, כזאת ריקה, שלא מכילה שום דבר, הרגשה של לא כלום. לאן הולכים עכשיו? מה עושים עכשיו? אז יש תינוק, יופי, אבל מה זה אומר עליי? עכשיו אני רק אימא? וחוץ מאימא מה אני? פתאום אני מרגישה שאני לא באמת חסרה בשום מקום אחר. אפילו בעבודה הסתדרו כבר מזמן, הם אמנם נשבעים שאין כמוני ושהמחליפה שלי לא מגיעה לקרסוליי, אבל נו באמת, אני לא ממש קונה את זה. אולי כדאי לוותר על כל החופשה הזו ולחזור עכשיו לעבודה, להראות מחויבות, רצון לקריירה. האמת היא, שבפועל יסתכלו עליי כאילו אני משוגעת. איזו אימא רוצה לעזוב את הילד שלה בגיל כל כך צעיר?
אחרי הלידה, הרגשתי רע כל הזמן, בחילות נוראיות וחוסר תאבון. הייתי חולה, כאב לי הכול וכל היום דאגתי, יש כל כך הרבה סיפורים, אולי אני מדממת מבפנים ואני לא יודעת על זה? למה כואב לי? למה אני חלשה כל כך? אף אחד לא טרח לספר לי ששישה שבועות אחרי הלידה, את אמורה להרגיש לא טוב, השבועות האלו נקראים "משכב לידה" והגוף שלנו מתאושש לו לאיטו מהחוויה האדירה שעברה עליו. אבל למה שיגידו? נותנים לך הרגשה שאם את לא "סופר אימא" ובמיטבך כל הזמן, הרי שמשהו לא בסדר איתך. אז אני לא הייתי במיטבי, ממש לא.
פתאום ההרגשה הרעה הזו מציפה את השאלה, מה אם יקרה לי משהו? עד עכשיו דאגתי רק לי אבל עכשיו יש גוזל קטן שתלוי רק בי (וקצת בבן זוגי) ומה אם אני לא אהיה יותר? איך הוא ירגיש? מי יטפל בו? חרדה נוראית מציפה אותי, כזאת משתקת שגורמת לגוף להתאבן. הידיים כואבות, הפה יבש, הבטן מתכווצת, בחילה נוראית. מה עושים?
עברו עליי לילות ארוכים ללא שינה, כל הלילה חשבתי, שכבתי מכווצת במיטה מנסה להכריח את עצמי להירדם ולא מצליחה, המחשבות לא מרפות. לרגעים התפללתי שיאשפזו אותי, שאני אשכב על מיטת בית חולים לבנה עם אינפוזיה מחוברת לגופי וסמים מרגיעים זורמים לתוך הוריד ההמום שלי. ידיים קרות יונחו על מצחי, קולות מרגיעים ידברו עליי במסדרון ואני בשלי, לא זוכרת שיש עולם, זוכרת רק מיטה לבנה.
הבוקר המיוחל מגיע בעצלתיים אבל עכשיו צריך לקום ולטפל בתינוק, העיניים שורפות והמוח בוער. מה עושים? לא יכולה לצאת מהבית, הידיים כל היום רועדות, בקושי מחזיקה את התינוק.
זה טבעי, אומרים כל הקרובים, החוסר בשעות השינה יכול להשפיע על המוח והלחץ של התינוק הראשון רק מוסיף על זה. טבעי טבעי, אבל מה עושים, איך אפשר לנהל ככה יומיום? בן הזוג חסר אונים, מוצא את עצמו מטפל לבד בתינוק, לא על זה חתמתי, הוא חושב אבל לא אומר.
לקח לי קצת זמן להבין שמשהו ממש לא בסדר ולא משהו פיזי אלא משהו נפשי, שלא ככה אמורים להרגיש, אבל בסוף נפל לי האסימון. כשהאחות בטיפת חלב שחררה אותנו ואמרה, טוב, לכו ליהנות לכם קצת ולא הבנתי על מה היא מדברת, אז הבנתי שמשהו לא בסדר.
כן, אולי כדאי לעשות משהו, לא מתאים לי ככה לסבול. למזלי, יש לי רופא משפחה מקסים, שמכיר אותי כבר שנים, ולא רק זה, גם מבין מעט בבריאות הנפש. משהו שהרבה רופאים אחרים מנסים להסתיר, ושולחים אותך על כל מכאוב לבדיקות ולא עוצרים רגע לבדוק מה קורה בראש. הרופא הזה, תמיד לוקח בחשבון שמחושים פיזיים יכולים להיות עדות על מצב נפשי לא תקין. אז הלכתי אליו והוא שאל אותי כמה שאלות, ונתן לי טיפול. לטיפול לוקח זמן עד שהוא מתחיל להשפיע והזמן הזה עבר עליי לאט ובצורה נוראית, חייתי בגיהינום. אחרי כמעט שלושה שבועות, הרגשתי איך הלחץ מרפה לאיטו ומפנה את מקומו לאוויר להיכנס. יכולתי סוף סוף לנשום לרווחה. ליהנות מהתינוק הקטן, כמו שהיה נדמה לי שאמהות אחרות נהנות. הבנות בפורום, אליו נכנסתי באדיקות לפני ואחרי הלידה, כל הזמן סיפרו איך זה הדבר הכי טוב בעולם וחיכיתי גם אני כבר להרגיש כך.
כשאני מסתכלת על כל החוויה בדיעבד, נורא קשה לי עם זה שלא נהניתי מבואו של הילד הראשון שלי שגדל להיות ילד מהמם (טפו טפו). אבל אני משכנעת את עצמי שאני אחווה את זה בתינוק הבא. בינתיים אני מודה על מזלי הטוב שזימן לי סביבה תומכת וחוזק נפשי מספיק גדול כדי ללכת לקבל עזרה.
מסקנות? אין. שום דבר ממה שקרה לי היה תלוי בי, אולי רק הריפוי כי לא ויתרתי על הזכות שלי לאושר, אבל לא היה שום דבר שיכולתי לעשות כדי למנוע את זה.
הפוסט הזה היה קצת כבד, אבל יש רגעים כאלו בחיים. מה שטוב זה שאחרי הכבד מגיעה אנחת הרווחה.
בפעם הבאה? ילד רגוע - החיים הטובים.
