אחותי...היא באמת אחותי
שלח לחברמאת: ריקי לוי דינר
אנשים היום סוגרים את הבאסטה מוקדם מדי. פעם היו סוגרים בשלוש- ארבע, האמיצים מבין הבאסטיונרים אפילו בחמש. היום מרביתם סוגרים בשתיים, מכריזים על כך בגאווה, אני בשתיים סגרתי את הבאסטה. כי אתם מבינים, הם יסבירו, ילד זה עניין כלכלי שלא לדבר על שתיים. ואנחנו רוצים בשבילם את הטוב ביותר, חוגים, חינוך, חדר מאובזר...אז בשתיים נראה לנו שנסגור את הבאסטה. ואני תוהה מכל שוק הקניות הזה מה יעלה על הדוכנים הקרובים? ובשפה עממית מה יהא על מוסד האחים/אחיות של דור ילדנו, שני ילדנו....
אחותי...היא באמת אחותי
משפחתי הגרעינית מתהדרת בשלוש בנות, או כפי שאמי נוהגת לאמר "2 בנות ובת". אני הבת, הבנות הן אחיותי התאומות הגדולות ממני בשלוש שנים. אין ספק כי החיים שלי בצל ולאור התאומות, והחיים שלהן בצילי לאורי ובצלן ולאורן סיפקו המון חוויות ורגעי חיים בלתי נשכחים לטוב ולרע.
אחיותיי ואני משתמשות זה מספר שנים בסלוגן "אחותי היא באמת אחותי" (שנשמע בעבר כחלק מפרסומת לחטיף זה או אחר) לצרכנו. וצרכנו השתנו רבות עם השנים. רבנו, צחקנו, שנאנו, אהבנו, חלקנו, הפרדנו, ובקיצור עברנו את כל ארסנל הרגשות הידוע לכל פסיכולוג מצוי.
בתחילת אחיותינו ניתן היה לשמוע בבית לרוב משפטים בנוסח הבא מפי אחיותיי: "אמא, היא לקחה לי", אמא תגידי לה שתלך", אמא ריקי מפריעה לנו שוב" אמא היא מפרקת לנו" "אמאאאאא.......תקחי אותה כבר!!!". ככה זה כשאתה הקטן.
מאותה סיבה בדיוק נהניתי אני מהגנת יתר, כפי שנאמר בנוסח משפטי, אשר באה לידי ביטוי במשפטים אמהיים בנוסח הבא: "זה לא יפה, היא אחותכם הקטנה", תשתפו אותה היא אחותכם הקטנה", אז תסבירו לה היא אחותכם הקטנה", תשמרו עליה היא אחותכם הקטנה" , "......היא אחותכם הקטנה".
כפי שכבר הבנתם אין זה משנה כיצד ועל מה ולמה נפתחו משפטיה של אמי הסיומת הייתה זהה "היא אחותכם הקטנה".
אני מבינה היום כי כמי שנגזר עליהן לחיות בזוג משחר ינקותן, הצורך הכפוי משהו לצרף לזוג צלע שלישית קטנה ומפריעה ומשפטים אלו של אמי לא הועילו ואולי אף יצרו תחושת מחנק אינדיבידואלי אצל מי מהן.
אני מצדי לא הבנתי על מה המהומה ומדוע אני מסולקת כל אימת שצלי מתקרב עליהן, קינאתי בהן. רציתי להפוך לחלק מהדו, הרגשתי לבד בעוד הן מקנאות בפרטיותי ואני מקנאה במה שנראה לי אז חברותן.
תחושות הקנאה ההדיות שלי בחברותן ושלהן בפרטיותי, באו לידי ביטוי ביתר שאת כאשר עברנו ל'בית הגדול יותר' כפי שכיניתי זאת אז בשלהי 1984. החלוקה הייתה ברורה, חדר אחד סלון, חדר שינה ראשון הוריי, שני אחיותיי בנות האחת-עשרה ואני לבד.
בכל לילה רציתי להתגנב אל שיחותיהן המשותפות ששמעתי לאורך המסדרון, רציתי להרדם גם כן עם מישהי בחדר, לחלוק עימה את חוויות היום, לשתף, רציתי חברה, הרגשתי לבד. ילדה בת שמונה.
אחיותיי מנגד שיוועו כבר לפרטיות, לרגע בו יהיו לבד ולא חלק אחת של השנייה, מסתכלות עליי במבטי קנאה/שנאה ולא מבינות מדוע ילדה בת שמונה מקבלת חדר לבד.
כיום אני מסתכלת על חבריי ואחיותיי הממהרים להעניק לכל ילד חדר משלו, ממני טעמים ואני רוצה להגיד להם "לאאאאאא!!!!!"
אחים/אחיות גרסא 2, הדגם המשופר
אין ספק כי כל הורה שואף להעניק לילדיו את המיטב ואת שלו לא היה כילד. אני עוד זוכרת את אבי עומד בפתח חדרי מסתכל עליי נאנח בהנאה ואומר "תראי מזה..לאן הגענו, חדר משלך. אנחנו היינו ארבעה אחים בחדר. איזה כיף לך". גאווה גדולה מלאה אותו כאשר הרגיש כי התקדם בחיים והוא מסוגל להעניק לילדיו את שלו לא היה. בשנות התשעים והאלפיים הענקה שכזו לילדיך הופכת קשה עוד יותר. בעידן האינדיבידואליסטי והתחרותי, משמעות הענקת היתר הינה משאבים כלכליים, ולצערי חומריות חומריות חומריות.
מרבית מזוגות חבריי מצהירים כבר בהריון השני או לאחריו כי הם "סגרו את הבאסטה", לא בשל בעיות רפואיות חלילה וחס אל ובעיקר בשל שיקולים כלכליים – "אנחנו רוצים להיות מסוגלים להעניק להם את הטוב ביותר. שניים זה מספיק". כמובן שהשניים מופרדים בחדריהם, וכי כל חדר מאובזר בהמשך בוידאו (סליחה כבר לא קיים), בדי.וי.די, טלויזיה, מחשב ומיני קפסולות שמבחינתי ניתן להחזיר לארון התרופות.
אולי אני מיושנת לבני דורי, אולי החינוך הפולני הושרש בי טוב מדי, אך אני חושבת שמגורים משותפים לפחות בשנות החיים הראשונות של האחים הינם בגדר חובה. עד גיל שמונה, כאמור, חלקתי חדר עם אחיותיי ממש "שלוש בסירה אחת" .שנים אלו למדו אותי המון על כבוד לאחר, על חלוקה, התחלקות, על רעות, התחשבות וכן גם על כעסים, פגיעות, עצבים. הם למדו אותי להיות נורמלית, שאיני חיה בבועה עצמונית וכי אני נושמת אוויר גם של אחרים. אין ערך לשיעורים אלו והם לא מועברים בשום קפסולה, או ווי, שווי, וכל מילה אחרת המתארת מתקן אלקטרוני כזה או אחר.
אפילוג
כיום חולקות אחיותיי ואני את חדרנו כל אחת עם בעלה היא, בכך אין התחלקות וטוב שכך. משפטיה של אמי מהדהדים בראשי, ואני משערת גם בראשן של אחיותיי כאשר אנו מתייחסות לילדנו מהגדול לקטן שבהם. שלושת ילדיי (הגדול בהם בן חמש) חולקים חדר שינה אחד (גדול ומרווח אין צורך לקרוא לשירותי הרווחה) ואני שמחה על הבחירה בכך מהטעמים שצויינו. בני כבר יודע כי עליו להכנס לחדר בשקט כשאחותו ישנה, לא להדליק אור וכי עליהם ללמוד להסתדר ביניהם. אין לי ספק שזהו שיעור לחיים.
כשיגדלו מן הסתם יתעוררו צרכים אחרים אשר יכתיבו בשלב מסויים את הפרדת החדרים. לא כעת.
אחיותיי ואני כיום חברות טובות המשתפות זו את זו בחוויות היום-יום עם הילדים, עם הבעלים ובכלל. אין לי ספק כי שורשיה של חברות זו, גם אם לא נכיר בכך במודע, החלו להרקם באותו חדר משותף.
מסיפורים אחרים שחלקו עמי חברים ומכרים, אני יודעת שיש מיני קשרים בין אחים ואחיות. יש לי חברות שאינן מדברות עם אחיהן, יש לי חברות הטוענות כי במצב רגיל לא היו מקיימות קשר עם אדם כמו אחיהם אך בשל קשר הדם הן אוהבות אותו, הייתה לי חברה שתבעה את שני אחיה בבית משפט, וכן יש לי גם חברות שאוהבות את אחיהן ואחיותיהן אהבת נפש אמיתית.
לסיכומו של דבר אין ספק כי הקשר בין אחים/אחיות הינו קשר סבוך מאתגר ומהנה כאחד. לא הייתי מוותרת עליו ועל המתנה הזו לילדיי בעד שום הון בעולם, וגם לא בעד עוד חדר לבד. מבחינתי שהבאסטות יפתחו עד ארבע. נהדר!
