בגידה
שלח לחברבחודש וחצי האחרון יצא לי לשמוע 8 סיפורי בגידה. חדשים יותר או פחות זה לא משנה את העובדה שהמוח הנשי שלי והגאווה הזוגית שלי ספגו 8 סיפורים בבת אחת. היום לאור בוקר ראשון התווסף לזה הסיפור התשיעי, טרי, משפחתי.
בחודש וחצי האחרון יצא לי לשמוע 8 סיפורי בגידה. חדשים יותר או פחות זה לא משנה את העובדה שהמוח הנשי שלי והגאווה הזוגית שלי ספגו 8 סיפורים בבת אחת. היום לאור בוקר ראשון התווסף לזה הסיפור התשיעי, טרי, משפחתי.
אני לא יכולה יותר לספוג את הסיפורים האלו. נכון חלק מהנשים שסיפרו לי אותו כבר השתקמו, התגרשו, עברו סבב ב', ונמצאות בין אם לבד או יחד בתקופה טובה יותר בחייהן, עניין שרק מחזק את העובדה שלעיתים עדיף לבד. הן מספרות על גילוי, על תקומה חדשה אישית, אך אני הסופגת, המכילה רק תקועה בראשית סיפורן - בבגידה.
גם במאה ה- 21 שמקדשת את השונה והרב-גוניות אף במערכות יחסים ונישואים נדמה כי השבר שנוצר בעת בגידה הינו כל כך גדול ומכלה עד כי אני לא יודעת באמת אם אפשר להשתקם.
כנראה שלפחות במשהו אחד נותרנו שמרניים אחרי הכל, ולו בתפיסה הנשית – מונוגמיה קוראים לזה.
עם זאת, אני מתחילה לפקפק בחוזקה של ההמצאה הזו.
אין גבר שלא בוגד
באקסיומה הזו מחזיקות נשים רבות שנבגדו ואכן מתייחסות אליה כאל אחת כזו – אקסיומה. אמת בלתי ניתנת לערעור. הפצע והשבר שנחרתו היו כל כך גדולים כנראה עד כי הושלכו אל כל מעוז גברי באשר הוא. "כל גבר בוגד", אמרו לי כמה מהן – "אם לא עכשיו, אז עוד שנה, שנתיים חמש...מה זה כבר משנה, כולם בסוף בוגדים".
אני לא מאמינה באמת הזו, נראית לי הזויה מדי בכדי להיות אמיתית.
אולי אני נאיבית, אבל אני מאמינה שבגידות אינן שייכות רק למין הגברי, שיש גם נשים לא מסופקות או שמרגישות צורך תמידי להוכיח נשיותן עד כי הן מתפתות אל תהום הבגידה. פשוט מדברים על זה פחות.
אולי אני נאיבית, אבל אני באמת מאמינה שיש אי שם זוגות שיזדקנו יחד באהבה גדולה והבנה כי השינויים שגופם עובר, הם שלב בתהליך ההתבגרות של כולנו כך ששום גוף צעיר חילופי לא יפצה על כך.
אולי אני נאיבית, אבל אני מאמינה שיש עוד זוגות שמדברים על הדברים, מציפים אותם עם כל הכאב שבהם. מדברים על אכזבה, על חוסר משיכה, כדי לשפר ולצמוח יחד מתוך אותה כנות כואבת. שיש עוד אנשים שמתמודדים ולא בורחים.
אולי אני נאיבית, אבל אני באמת רוצה להאמין שלא כל הגברים בוגדים. כי אם כן מה זה אומר על הגבר שלי? על אבא שלי? על דוד שלי שהערצתי כל ילדותי?
אחרי חודש וחצי של סיפורי זוגיות הרוסה אני מוצאת את הנאיביות שלי קשה מאוד להחזקה
אולי באמת כל הגברים בוגדים?
ואם תגלי...?
מרבית גילויי ההבגידה היו במקרה, על הדרך. הוא פשוט לא נזהר מספיק. לעיתים אפילו ללא חשדות מקדימים וללא חיפוש אובססיבי נגלה השקר במערומיו. רק אחד בא והתוודה אל מול אשתו מתוך רצון לכפר, לשפר. כך או כך רגע הגילוי קשה מנשוא.
פעם בנאיביותי האמיתית זו של גיל העשרים שאיננה יודעת מכאוב זוגיות מהו, זו שאיננה מבינה תהפוכות לבב עם בוא הילדים, האמנתי כי כל גבר בוגד יש לסקול בחוצות העיר למען יראו וייראו.
התבגרתי. מהמורות הזוגיות לצד הפסגות שלה מלמדים אותי כי הכי קל לפרק, בכל מקרה בכל מצב. הכי קשה להחזיק, לשמר, לעבוד על זה – וואחד עבודה!
היום אינני מאמינה כי אמהר לפרק במידה ואגלה ש...מצד שני אינני יודעת אם יהיו בי הכוחות לשקם, להשתקם.
חברה אחת בחרה להשאר למרות שני רומנים שהיו לבעלה- "אני רוצה שלילדים שלי יהיה אבא אחד", היא אומרת תוך שהיא מסמנת ביומנה את מועד הטיפול הזוגי הקרוב.
חברה אחרת אומרת לי "נו ו...אז נניח ותגלי. אז מה? כל עוד הוא חוזר הביתה כל יום, כל עוד הוא אבא טוב. מה אכפת לך? שיעשה בחוץ מה שהוא רוצה."
ואני מנסה לומר לעצמי אכן...מה אכפת לי? עם זאת, סיפורי הבגידות רודפות את מוחי תוך שאני מנסה לנטרלן ולהפריד ביני לבין הנשים האחרות (כמעט תרתי משמע אך לא...).
זה משהו אחד לדעת כי אחד מכל שני זוגות מתגרשים סטטיסטית, זה משהו אחר לשמוע מקרוב על סיבות הפרידה ולהיווכח כמה נשים שכאלו אני מכירה באופן אישי.
אמון
המשימה הכי קשה בין בני זוג טמונה למעשה במילה אחת – אמון. תקשורת הדדית טובה תורמת ליצירת אותו אמון אך המשימה רחוקה מלהיות פשוטה.
אנו רדופים חדשות לבקרים מהעבר שלנו, מהזוגיות של ההורים שלנו, מהאקסים שלנו, מהדימוי העצמי שלנו...ממה לא?
והעולם ממשיך לטלטל את ספינת ליבנו עד כי אנו שואלים עצמנו – האם הוא רומז לי משהו? האם עלי לפקוח את עיני? ולפעמים פשוט צריך לעצור. להאמין. להגיד כי באמת בתוך כל אותו טירוף אני האדם השפוי, המאמין, הנאיבי במקצת – אך מה רע?
בתוך אותו טירוף שואב, של עולם מתקדם ופרוץ, אני מסתכלת על חלקת האלוהים שבניתי לי ומאושרת בחלקי- יש לי בעל אוהב, אבא נהדר ואני מרגיעה את רוחי הנשית.
זה כל מה שאני יודעת כרגע זה כל מה שאני צריכה.
