בייבי סלב
שלח לחברלפני כשבועיים או שבוע אם אינני טועה, זכה מישל כהן בתחרות...אופס סליחה, הוא לא זכה הוא הוכתר וזו אינה תחרות כי אם בי"ס. המון דעות נשמעו לכאן ולכאן על פרויקט זה- דובר על ניצול ציני של הורים את ילדיהם, דובר על ניצול ציני של חבורת טמירה ירדני ושותפיה את הילדים, דובר על ניצול ציני...אה אמרתי כבר? סליחה.
מאת: ריקי לוי דינר, מאמנת אישית וזוגית מנחת סדנאות לאחר לידה
לפני כשבועיים או שבוע אם אינני טועה, זכה מישל כהן בתחרות...אופס סליחה, הוא לא זכה הוא הוכתר וזו אינה תחרות כי אם בי"ס.
המון דעות נשמעו לכאן ולכאן על פרויקט זה- דובר על ניצול ציני של הורים את ילדיהם, דובר על ניצול ציני של חבורת טמירה ירדני ושותפיה את הילדים, דובר על ניצול ציני...אה אמרתי כבר? סליחה.
וכן מדי פעם נשמעו אף קולות בשבחו של הפרויקט, בשבחה של ההזדמנות וכן איזה יופי, ויופי טופי.
אני מודה אני מאנשי הקולות הציניים, עם זאת לא יכלתי שלא להתרגש מקולו של מישל כהן, לא יכלתי שלא לומר לעצמי זו פעם אחרונה שאני רואה את הדבר הזה ונותנת לזה יד, ומיד בבוקר למחרת התכנית לפתוח ווי-נט ולראות מה אומרים הקולות.
אך לא על התכנית הטור הזה, אם כי כפי ששמתם לב יש לי מה לאמר בנושא, הטור הוא על השיקוף שהתכנית הזו עשתה לכל הורה בישראל, לכל מי שהיה לו פעם חלום ומנסה להגשימו דרך ילדיו, לכל מי ששם תמונה של הילד שלו בפייסבוק וביקש את ה'לייקים' שלכם.
מודה גם אני חטאתי.
לפני כשנתיים או יותר, בכל אופן טרם עידן הפייסבוק ונחיתתו הקשה בישראל, יצאה האגיס בתחרות ובחיפוש נואש אחר התינוק/ת שיופיעו על האריזות החדשות המתוכננות לצאת לשוק בקרוב. אנו, ההורים, התבקשנו לצלם את ילדנו בצמוד לחבילות ההאגיס ולשלוח את התמונות המוצלחות למייל של החברה. לא הייתה נרגשת ממני, כיוונתי את התאורה בבית, הלבשתי את נבו ונעמי במיטב מחלצותיהם והתחלתי לצלם. שום דבר לא היה טוב דיו בעיני, אז צילמתי וצילמתי עד שעשן יצא מאזניי ילדיי. החפיסה נפלה, הם ירדו ממנה, לא רצו להצטלם לידה, התלוננו, צחקו, רטנו בקיצור היה סיוט. עד שברגע אחד דרך עדשת המצלמה פשוט התחלתי לצחוק- מה אני עושה בעצם שאלתי את עצמי? למה אני, או הם צריכים את זה?
הילדים לא רוצים להיות בסיטואציה הזו, אני במקום להנות איתם אחה"צ ביתי מכריחה אותם לעשות פוזות למצלמה ורואה אותם דרכה- משהו פה בסיפור פשוט לא הגיוני.
ובכל זאת ברמה זו או אחרת אנו עושים את זה, דוחפים את הילדים שלנו אל אור הזרקורים ואח"כ מתלוננים בבגרות על פני הדור רודף התהילה ושונא העבודה הקשה. נכון שהמשפט האחרון מוקצן במקצת, אך יש בו כדי לשקף לא רק את פני הדור אלא אף את פנינו ההורים.
גם אנחנו הפנמנו את המסר התרבותי העכשווי, הגורס כי לשאלה "להיות או לא להיות" יש רק תשובה אחת- היה סלב, או אל תהיה.
כולנו רוצים להתפאר במעשה חלצינו, כולנו באיזה שהוא תת-מודע נותנים את הכוח לאותם ספקי תקשורת שאנו כה אוהבים לשנוא בשיחות יום השישי . משהו השתבש בבחירה העצמית, משהו נותן כוח רב מדי לכוחות השוק.
משהו אומר לנו שזה שאנחנו יודעים שהם מהממים, מקסימים, הכי טובים....פשוט אינו מספיק יותר. אנחנו רוצים את ההכרה הזו על ושל ילדנו בגדול! בשלטי חוצות אם אפשר.
משהו....פשוט השתבש.
באותה מידה בה תהינו על בחירת ההורים לשים את ילדיהם המזמרים בפריים-טיים של ערוץ שתיים, אנו יכולים לתהות על שימתנו את ילדנו בתחרות לייקים בפייסבוק.
ובאמת לפני שאתם עושים/עושות משהו שכזה בואו נתהה שניה על היום שאחרי, היום בו יתחלף לילדים הקול, היום בו יירד המסך, השנייה אחרי הסלבריטאיות- מבוגרים אינם מתמודדים עם היום הזה מה גורם לנו לחשוב שילד בן 7 יכול?
אז נכון, אולי לא מדובר באותה חשיפה וההקבלה בין הפייסבוק לערוץ שתיים אינה בהלימה מלאה, אך לא בכך עסקינן- מדובר באותו מניע. הרצון שלנו להוכיח לעולם מיהו הילד שלנו.
את מי זה מעניין? אז אני החלטתי די מזמן, מאותה פרשת חיתולים מצערת שלא מעניין אותי אם זה מעניין מישהו או לא, מספיק לי שאני יודעת! ידיעה חד חד ערכית, בלי שלטי חוצות, ובלי ריאליטי נושך ו/או נוקב, הילדים שלי הם מגה-סלב. לפחות בעיני ובעיני בעלי. האמינו לי אלו העיניים הכי חשובות בגילאים האלו. מה שצריך לקרות איתם כבר יקרה, רק תדאגו שהם יהיו מספיק בשלים לכך רגשית, ושמדובר ברצון שלהם ולא שלכם.
על זה אני מוכנה לתת לייק.
והעיקר העיקר- שיהיה להם בהצלחה.
