בעלי, אני והמהפיכה
שלח לחברלפני כחצי שנה או יותר טרם המהפכות החברתיות רבתי וטרם הסיקור התקשורתי, הבנו בעלי ואני בדלת אמותינו כי המהפיכה הגיעה. זו הפרטית השקטה, הביישנית, הנכלמת, זו שמבינה- יש פה בעיה! לא תלינו שלטים, לא הקמנו אוהלים בצר לנו, פנינו לקרובים.
לפני כחצי שנה או יותר טרם המהפכות החברתיות רבתי וטרם הסיקור התקשורתי, הבנו בעלי ואני בדלת אמותינו כי המהפיכה הגיעה. זו הפרטית השקטה, הביישנית, הנכלמת, זו שמבינה- יש פה בעיה!
לא תלינו שלטים, לא הקמנו אוהלים בצר לנו, פנינו לקרובים.
אמרנו כי קשה, פרסנו הטבלאות, החישובים רק כדי לשמוע שוב ושוב את המשפט – "אנחנו לא מבינים, איך הגעתם למצב כזה?".
אני לא מאשימה רק את המצב, הממשלה, הקואליציה או 20 השנה האחרונות, גם אנחנו אשמים. בין היתר בבושה, בהטמנת הראש, בהבנה כי המצב כבר כדור שלג ענק ובחוסר הניסיון לעצור אותו בזמן. עם זאת, לא ייתכן כי כולם מגלגלים כאלו כדורים ורק עליהם רובצת האשמה.
היא משותפת, וכפי שבעלי אומר לי לעיתים כאשר אנו רבים – שנינו טועים שכל אחד יעשה סדר קודם אצלו. אז סדר עושים קודם בבית זה נכון – ואנחנו עושים אבל כעת אני מרגישה כי הבית גדל ויצא לרחובות, אני הולכת לעשות איתו סדר המוני.
בעוד כשעתיים, פחות או יותר, אעזוב את משפחתי בערב מוצ"ש ואסע לתל-אביב הרחוקה. לא כי זה נוח לי, לא כי מחר אין לי עבודה. נהפוך הוא- זה הכי לא נוח שבעולם. גם ככה אני ממוטטת. אבל זו בדיוק הסיבה שאני הולכת. אחת מהסיבות להתמוטטותי המורלית, הפיסית והנפשית בתקופה האחרונה קשורה קשר הדוק לכל אחד מהאוהלים בשדרות רוטשילד ובמדינה כולה.
המחנק הכלכלי הוא זה הממוטט חדשות לבקרים משפחות ובתים, הוא זה שגורם לי היום לאחר שני תארים ורזומה מכובד (אך ללא יוהרה) לעבוד בשלוש עבודות במקביל (אחת מהן היא זו המקלידה שורות אלו), השנייה כללה גם עבודה בימי שישי והשלישית היא היא המשרה העיקרית. לאחר חודשיים של עבודה סביב השעון, 7 ימים בשבוע אני קורסת. החרדות לא פחתו, הצעדים עדיין נשקלים ואני מותשת.
עד מתי אני שואלת? ואין תשובה.
אני מאמינה כי זה מה שהוציא סוף סוף את ההמונים לרחוב. חוסר התקווה – הייאוש. גם בזמנים הכי גרועים תמיד נאמר "לעולם אל תקח מאדם את התקווה, לעיתים היא כל מה שיש לו".
הדור שלי, איבד את התקווה.
ולא מדובר בתקווה עבורי, אני כבר תרח זקן הקרובה לגיל 40 (בהלצה כמובן), התקווה עבור ילדיי.
3 נשים עמן אני עובדת לא ראו את ילדיהן למעלה משנה כי הם מתגוררים בחו"ל, 2 חברים טובים שלי עזבו זה מכבר את הארץ ולא מתעתדים לחזור בקרוב. ועוד ועוד..אני לא היחידה שמכירה וחווה סיפורים שכאלו.
אחרי 6 שנים בהם לימדתי על מהפכות חברתיות באוניברסיטה, בהם הסברתי מדוע האזרח הישראלי לא יוצא לרחובות (כי הוא עסוק בהשרדות ואין לו זמן להמפיכות), אני שמחה לראות אותו יוצא, זועק את חירותו החוצה במלוא הגרון והריאות.
מקווה רק שיש מי שיקשיב, שיש מי שישכיל להוציא מהמאבק הזה את שצריך.
שלא יופקע לידיים זרות.
כך או כך – אני אהיה שם, בשמי, בשם בעלי הנשאר על תקן בייביסיטר תורן, ובשם אמונתי.
בעלי ואני שורדים את המהפיכה והסדר הכלכלי החדש הפרטי שלנו, לאט לאט. עם עזרה מההורים, עם חישוב של כל צעד ושעל, ועם המון המון כוחות מאוחדים. יש זוגות שזה מפרק אותם, אותנו אני שמחה לאמר זה רק חיזק. הביחד ברור, המטרה נהירה.
חישוב מהיר העלה כי בחודש אוגוסט אני אמורה לשלם לגן כ- 9600 ש"ח שהם- 5400 ש"ח חודש רגיל ועוד 4200 ש"ח קייטנה לשלושה זאטוטים. פשוט לא הגיוני.
בעלי מסתכל עלי, אני עליו ושנינו מתהפכים. סוג אחר של הפיכה, מטלטלת מרגיזה. שבועיים וחצי חופשה כבר אושרו לי על ידי ההנהלה. כל החופש השנתית שלי מתרכזת לכדי טיפול בשלושה ילדים, איבוד שפיותי הנפשית רק כדי שאוכל לחזור אחר כך לעבודה ללא מנוחה אמיתית, ללא מילוי מצברים, ללא נשימה. גם אם גופי יעמוד בכל, הנפש לא תשרוד. גם אם נפשי תעמוד בכך הגוף יקרוס. כמה שנים אתם חושבים אדם מסוגל לעמוד בכך? האמת...הרבה. רק שעם תקווה. ואותה כבר אמרנו – המדינה לקחה!
אני אצעד היום בתקווה אחת שעוד נותרה להחזיר את התקווה.
מקווה שמישהו למעלה ישמע.
