הצימר הראשון
שלח לחברלקחתי לי שלושה ימי חופש המתחילים מחר. לנקות את הראש, לנשום אוויר, לעצור לרגע. כפי שאמרתי לבוסית שלי אני מבחינתי רוצה לשבת בבית לבהות בקיר, לא אכפת לי אם הוא לא יענה. אז מחר מתחיל הנופש שלי הביתי, הכל כלול – כביסות, ניקיונות, בישולים, אך זה לא משנה. כי דבר אחד יקר ערך כלול בו, לפחות עד שעה 17:00, אני אדון לעצמי!
מאת: ריקי לוי דינר (M.A.) מאמנת אישית וזוגית
ביום רביעי האחרון הכריזה באזניי חברתי אפרת, שסוף סוף היא ובעלה היקר החליטו לצאת לראשונה לצימר – לסופ"ש מלא, חמישי עד שבת למי שלא הפנים.
לא אין מדובר בזוג צעיר היוצא לראשונה לבקתת אהבים, מדובר בהורים טריים.
עכשיו זה הזמן הנכון להגיד – אה....מלווה באנחת הבנה ורווחה.
היינו שם, ילד ראשון מגיח לעולם, וגם חצי שנה עד שנה לאחר הגחתו את מרגישה אשמה שאת מעיזה לחשוב על זמן פנוי לעצמך שלא לדבר על זמן איכות עם בעלך.
"לסוף שבוע שלם?" השתגעתם?" מדבר אלייך מצפונך.
מה עשיתי ? את חושבת לעצמך, איך אוכל לחיות עם הבושה? ועוד להשאיר אותו כך זנוח לאנחות אצל הסבא והסבתא? על מה חשבתי? בחיים כבר לא אזכה בפרס אם השנה....
הנופש הראשון – הכל כלול
בעלי היקר ואונכי יצאנו לראשונה לחופש זוגי כשברקע ילדים כשנבו היה בן תשעה חודשים. כדי להקל ו/או לרכך את המכה במשהו עבורי, לקחנו שבוע חופש. ארבעה ימים בילינו עם הזאטוט ברחבי ירושלים, ישנים בבית חברים רק כדי להשקיט את מצפוני שהנה היינו גם בנופש משפחתי. אחרי ארבעה ימים הפקדנו את האוצר בכספת סבא-סבתא ויצאנו לדרך לחמישי-שישי-שבת.
הנופש הראשון, בקרב הורים טריים, הוא באמת מה שמכונה "הכל כלול". יש שם ניסיון לשחזר גחמות נעורים, רומנטיקה מעושה, המון כיף האמת, המון ייסורי מצפון לצד אותו הכיף, המוןןןן שיחות טלפון מצד האישה אל השמרטפים הצמודים אך הרחוקים, המוןןןןן עצבים מצד הבעל על אותם שיחות מצד האישה, המון מועקה, המון שחרור וציפייה אחת גדולה לחזור הביתה, לצד ציפייה נגדית שזה לא ייגמר.
בנופש השני הכל כבר יותר זורם, את מתקשרת פעם ב...שוכחת... ונזכרת שלא על זה יעברו שירותי הרווחה בשערייך. "גם לי מותר" את דורשת באזניי עצמך ולראשונה מתחילה להאמין בכך. המפתיע שגברים, לרוב, כמעט ולא עוברים את השלבים האלו. אצלם גם כן הכל כלול אך בבחינות אחרות לגמרי. ברגע שיש כרטיס לנופש את כלולה וזה מספיק, יחד עם המיטה בחדר מבחינתם הם הגיעו לגן עדן. הילד ברקע כלל לא מטריד היות והוא בהשגחת מבוגר אחראי מוכר. כל הסידורים נעשו כל הטלפונים הושארו חבילת הנופש יוצאת לדרך ושאף אחד לא יבלבל להם את המוח עם ייסורי מצפון ושכמותם.
הלוואי והייתי גבר ולו לנופש אחד.
הנופש שלי
גם לי מגיע. ייסורי המצפון עזבו מזמן את חדרי ליבי ואני מייחלת לטיפה של שקט ושלווה במחוזותיי. אז לקחתי לי שלושה ימי חופש המתחילים מחר. לנקות את הראש, לנשום אוויר, לעצור לרגע. כפי שאמרתי לבוסית שלי אני מבחינתי רוצה לשבת בבית לבהות בקיר, לא אכפת לי אם הוא לא יענה.
אז מחר מתחיל הנופש שלי הביתי, הכל כלול – כביסות, ניקיונות, בישולים, אך זה לא משנה. כי דבר אחד יקר ערך כלול בו, לפחות עד שעה 17:00, אני אדון לעצמי!
אני חושבת שזה הדבר/המצרך יקר הערך ביותר בקרב הורים צעירים. היכול להחליט אם בא לך לסדר את הבית או לאכול מול הטלוויזיה, היכולת לבחור את ערוץ הטלוויזיה, היכולת לישון שנת צהריים בלי לפחד שיעירו אותך, היכולת לקרוא פיסת עיתון בלי שיפריעו לך, היכולת להתחבק עם בן הזוג בלי שיידחפו באמצע – היכולת לבחור!
אז בחרתי שלושה ימי חופש בלתי תלויים – לא תלויים בבעל, לא בילדים ואפילו לא על בסיס מקום פנוי. החופש לי! עם המזל שלי וחרדות של כל הורה צעיר אני כבר רואה איך הטלפון בבית מצלצל ואומרים לי מהגן כי לילד/ילדה/ילד יש חום (ובמעמד מכובד זה הרשו ל להוסיף את אוסף המילים טפו טפו טפו, בן פורת יוסף, חמסה חמסה שום בצל).
אין לי ייסורי מצפון, אף אחד לא נפגע בתהליך ההעברה, יש פשוט שלט על הדלת "נא לא להפריע ריקי בחופשה" .
שבת-ראשון
בשישי האחרון היינו אצל אימי שהלכה למסיבת הפתעה לחברה טובה. היא לא עזבה את הבית עד שהראתה לכולנו היכן האוכל במקרר וחילקה הוראות באשר לארוחת השישי. כמה התאכזבה לשמוע כי לא אכלנו יחדיו ולא הייתה ארוחת שישי כרגיל בבית לוי.
"אם זה ככה", אמרה, "אני לא יוצאת יותר בשישי מהבית".
אישה בת 70 עומדת מול בנותיה הבוגרות המרוצות, אגב, מהשישי השקט שעבר עליהן, מהחופש לבחור מתי יאכלו ויסבו אל השולחן. כולם היו מרוצים, אך היא, אמי, הרגישה כי בגדה בנו. כי לא ארגנה את ארוחת השישי כפי שהיא אמורה לארגן. ייסורי מצפון, ממש כמו לצאת לנופש הראשון ולהשאיר את התינוק לבד (כלומר בלעדייך).
יש משהו בנשים שפשוט לא יודע לשחרר, לא נותן מנוח לאחרים שכבר רוצים להשתחרר. אנחנו לא משחררות לא רק את האחר אלא אף את עצמנו. לא נותנות לעצמנו רגע לנוח, רגע לנשום אוויר. כאילו שבלעדינו העולם יקרוס – כמה יהירות.
ביום ראשון אפרת תחזור לעבודה ואני מקווה כי יה לה טוב. כי למדה ולימדה עצמה להרגע, לנוח, לשחרר – שיעור שכולנו עוד לומדות ומתלמדות בו.
מסתבר שגם בגיל 70- אחרי שלושה ילדים ותשעה נכדים לא תמיד עוברים בהצלחה את השיעור.
שיהיה לכולנו נופש נעים ושקט.
