הרהורים וערעורים
שלח לחברלילה כולם....כמעט, ישנים. האמת שקט בבית עד כדי כך שאני מפחדת להוציא את חוטמי מעבר לדלת חדר העבודה, שמא מישהו יבחין בי ויפתח בצווחה שקטה של אמממממא! אז זהו אני כאן, בהסגר מבחירה יושבת על המחשב ומקלידה.
מאת: ריקי לוי דינר (M.A.) מאמנת אישית וזוגית
לילה כולם....כמעט, ישנים. האמת שקט בבית עד כדי כך שאני מפחדת להוציא את חוטמי מעבר לדלת חדר העבודה, שמא מישהו יבחין בי ויפתח בצווחה שקטה של אמממממא! אז זהו אני כאן, בהסגר מבחירה יושבת על המחשב ומקלידה.
בצר לי אני משתעשעת שבוודאי הסיטואציה הזו של הסגר מרצון אינה חדשה ואינה קורית רק בדלת אמותיי, אלא בדלת ו-ה' אמותיהן של אלפי אמהות ברחבי הגלובוס. כאלו אנחנו אסירות של ילדינו גם בשנתם. אסירות מרצון.
על אפשרות חנינה אין לדבר, הבנתי מאחרות וותיקות בתחום שהיציאה לחופשי אינה אפשרית ואינה הגיונית.
אז אני כאן, אזוקה בכבלי האמהות ונהנית מכל רגע, גם מאלו הקשים . . . (בדיעבד כמובן. באותו רגע אני מסוגלת לרצוח, בכל זאת אני אנושית).
תאריך תפוגה
לא נעים לאמר, אולי חולני, אך בתקופה האחרונה נוכח האסונות המציפים אותנו הן מבחינה חברתית והן ברמה האישית אני מבינה, שוב, או נכון יותר לאמר, נזכרת שוב כי לכולנו תאריך תפוגה. עם שלי אני עוד יכולה לחיות (או למות), עם של ילדיי אין סיכוי, אמות לפני.
והנה חדשות לבקרים אני פותחת את החדשות והן מלאות בילדים, בני נוער, אחים של....שנגמרים. קופצים, מתמוטטים, נהרגים בכבישים ופשוט הולכים לבלי שוב. המחשבה על אותה אם, אב, אח, שנשאר מאחור בלי מענה, בלי יכולת להפרד פשוט ממוטטת אותי.
עם כל הקושי ברור לי שיום אחד אהיה יתומה, ומי יתן וירחק היום, עם כל הקושי ברור לי כי אני או בעלי נהיה אלמנים בשלב כלשהו בחיינו, עם כל הקושי אני מבינה כי אלו הם פני הדברים וסדרם. עם קושי אחד לא אוכל להתמודד . . . באמת הגרוע מכל.
סבתי היקרה זכרונה לברכה, התמודדה עם אין ספור קשיים בחיים; בריחה מהנאצים, עלייה קשה לא"י, התאלמנות פעמיים ומה לא. לכל יכלה, המשיכה להחזיק את המשפחה כסלע איתן. דבר אחד שבר אותה סופית - מות בנה בתאונת דרכים, והיא כבר סללה דרכה לשנת השמונים שלה. לזאת לא יכלה. נשברה.
הדעת לא סובלת התנתקות שכזו.
לאור כל הנ"ל ובאהבה לצד כאב עצום, אני מסתכלת לעיתים על ילדיי ותוהה לכמה זמן קיבלתי אותם. מטורף, חולני, ממוטט. אני מסיטה מחשבה זו הצידה כנגע חולני, ויודעת כי אני יכולה למחשבה אך לא למציאות הפוטנציאלית. ומה אם....עד כמה אוכל להגן? צבא, בי"ס, חיים אכזריים והם כה רכים עבורי. תמיד יהיו, גם בגיל 30.
אני תוהה כיצד ניתן במציאות כל כך כאוטית לתפקד, לשמור על שפיות, ולצידה להעניק להם את התחושה כי הם בטוחים, כי תמיד אגן עליהם כשבתוך תוכי אני יודעת כי לא תמיד אוכל.
באותו תוך תוכי אני גם יודעת את התשובה לכך ואיך לעשות זאת. אך בלילה בלילה כשכולם ישנים....כמעט, אני מסתכלת על אזיקי האמהות שלי, אותם אני כל כך אוהבת, ומבטיחה לנגח את הראשון שירצה להוציא אותי לחופשי.
גיל ההתבגרות
גיל ההתבגרות משתקף בגיל שנתיים, כך סיפרו לי, ומתחיל בפועל בגיל שש – כך אני רואה. הבן שלי לא מפסיק לדבר תוך כדי הסמקה עדינה על ניקול מהגן, ובשבת ביקש לזמין אליו הבייתה רק בנות. לצידן הוא טורח ועמל על הופעה חיצונית, דורש שהבית יהיה מסודר, ולא מפסיק לבלבל את המוח מהרגע שהוא פותח את העיניים וכל זאת מהתרגשות יתרה ששתי בנות מגיעות אליו הבייתה.
אז הן הגיעו, שיחקו בלהיות משפחה, סינג'רו את נעמי ונרי להיות התינוקות שלהם ולי ולבעלי היו כמה דקות עדנה של שקט בבית היות וכל הזאטוטים עברו למערכת הפעלה עצמית. כה לחי.
בשלב הזה של גיל שש הם כבר עורכים בגן חתונות, מחליפים זוגות כמו גרביים אחרי יום אוגוסט שרבי וכל זאת עם העלבויות, פרצוף של ברוגז, בכי לעיתים אך בלי להבין באמת את העומק של מערכות יחסים, את הפגיעה האמיתית של בגידת אהוב, את תחושת הנטישה וחוסר היכולת לבטוח שוב. ברור להם, לנו ולגננות כי דקותיים אחרי הם כבר ישחקו שוב במגרש המשחקים, יתחתנו מחדש ויביאו ילדים וירטואליים לעולם. הכל נשכח ונסלח, והחיבוקים שוב באוויר. ממש הורמונלי לחלוטין, כמו כל גיל התבגרות אופייני.
לילה
לילה, אני כבר מבינה, כמעט, כי אף אחד לא ישן והספקתי לצאת ממעוז התבצרותי מספר פעמים לקול צווחה חרישית של אמממממא!
אזוקה באהבה אני מסתכלת על הגוזלים ויודעת שאוהב אותם בכל מקרה, מצב ופרץ הורמונלי.
גיל שנה, שנתיים ושש עומדים בפתח שערי השפיות שלי ומאיימים לכלותה בכל רגע נתון, אני מביטה עליהם באהבה ויודעת שהם היו שם תמיד בשבילי. לא זוכרת את עולמי לפניהם לא רוצה לחשוב עליו בלעדיהם. אזוקה מרצון בכבלים של זהב.
לילה, הייתי רוצה שכולם כבר יישנו. האזיקים מתחילים קצת להציק.
אם מישהו יודע איפה המפתח לפחות ללילה אחד . . . אהיה שוב אסירה, אבל אסירת תודה.
שיהיה לילה טוב לכולם.
