התבגרות הורית
שלח לחברככל שהשנים עוברות ההורות שלנו מחדדת בנו איכויות שאולי ידענו על קיומן אך התכחשנו להן,
ברחנו מהן, הדחקנו. אין זה באמת משנה מהי הטרנספורמציה הפסיכולוגיסטית שהעברנו על איכויות אלו, ההורות שבנו החייתה אותן. אני קוראת לזה התבגרות הורית.
ככל שהשנים עוברות ההורות שלנו מחדדת בנו איכויות שאולי ידענו על קיומן אך התכחשנו להן,
ברחנו מהן, הדחקנו. אין זה באמת משנה מהי הטרנספורמציה הפסיכולוגיסטית שהעברנו על איכויות אלו, ההורות שבנו החייתה אותן. אני קוראת לזה התבגרות הורית. מדובר באותן יכולות לסלוח, לשכוח, להשלים עם העבר ועם חוסר שלמות, להמתין....אבל באמת להמתין! לא בתור לסופר, או למספרה, להמתין מתוך הבנה שלא הכל קורה כשאנו רוצים או חושקים בו, להמתין מתוך השלמה ולא קוצר יריעה, להמתין בידיעה...ידיעה שדברים קורים כשהם צריכים לקרות. לא לפני.
המקום הזה משנה בך המון תפיסות שלפני כן לא יכלו להשתנות. על תפיסות אלו הטור הנוכחי, על השתנותם ועל השלווה שהשתנות זו הכניסה לחיי.
serinity.
חברים
בצעירותנו נמדדו חברינו על קו רצף חברי דמיוני שהגדיר חבר טוב מהו. האמרה "היא החברה הכי טובה שלי" סימנה טריטוריה וגבולות חבריים שלא נראו בעין בלתי מזויינת. זה היה קוד של כבוד, המגדיר את זכויותיה וחובותיה של החברה הטובה. כל עוד עמדה זו במשימותיה בהצלחה, הכל היה שפיר וקיים. עם זאת והיה ולו נכשלה במשימה אחת, לדוגמא לא ענתה לטלפון כשכל כך היית צריכה אותה, מיד נמחקה החברות והועברה אל צידו השני של קו הרצף החברי – קרי "אלו שבחיייייייים אני לא אדבר איתם יותר".
התבגרנו רק כדי להבין שיש כמה סוגי חברים: יש חברים שיוצאים איתם ויש באמת חברי נפש, יש חברי ילדות שחסד הנעורים ממשיך להזמין אותם לאירועים משפחתיים, ויש מכרים, וידידים, ויש פשוט אנשים שנקרים בדרכנו לאורך החיים. קו הרצף נמחק ואת מקומו החליף מילון החברים השלם המשתנה חדשות לבקרים – כי לא באמת אפשר לקטלג.
שלב הכניסה להורות הוא באמת השלב בו כל קריטריון המודד חברות כלשהי נשרף ועולה באש הרדיאטור בחדר הילדים. כי מי מאיתנו ראה פעם אחרונה את חבר הילדות שלו שהוא כל כך מתגעגע לשבת ולדבר איתו כמו פעם? מי הצליח לנהל שיחה חברית אמיתית באמצע היום כשהילדים בסלון? השיחות האמיתיות, אלו שבהם החברים נזקקים לך ואתה להם נדחקות בדרך כלל לשעות הלילה לאחר שהעוללים הולכים לישון (ובתקווה שלא יתעוררו במהלך השיחה). רבות מהשיחות אותן אני מנסה לנהל בשעות אלו מתחילות ונגמרות במשפט – "ממוש, אני באמת גמורה. זה דחוף או יכול לחכות למחר?" . המחר הופך לעוד שבוע, עוד שבועיים והזמן החברי מתמסמס. בהתחלה זה כואב, זה חסר. אחר-כך לומדים לחיות עם זה. שני הצדדים. יש לי חברים שמדברים איתי עם רעשי הילדים ברקע וצוחקים על כך, יש לי חברים שמבקשים לדבר עם ילדיי, יש לי חברים איתם אני מנהלת שיחות בטיולי הלילה עם הכלבה ואלף ואחד סוגים אחרים של שיחות חבריות.
זו עסקת חבילה שמי שישכיל לקבל אותה רק יזכה בחברה יותר טובה. תנסו, אל תתרחקו. הדברים השתנו אך לא נעלמו, הם רק משתבחים עם הזדמן.
ט"ו באב
ברווקותנו, חברותנו ונישואינו התבסס בביתנו מנהג לא רשמי. בכל ט"ו באב קנה לי בעלי קקטוס קטן ונחמד, עם תפרחת אדומה קוצנית (אני אוהבת קוצים). כל שנה הלך העציץ וקטן, שאלתי אותו פעם בהומור אם הדבר מסמל את השתנות אהבתו לאורך השנים, ואם זו המגמה האם הקקטוס הולך להעלם כליל?
אז כן הקקטוס נעלם, אך לא האהבה. נהפוך הוא.
בט"ו באב האחרון, היינו כל כך מותשים, אך מלאים מימי חיינו שכלל לא הייתי צריכה את הסמליות החיצונית לציון טריטוריית האהבה שלי ושל בעלי. הקיום היומיומי מספק דיו כדי לציין מדי יום ביומו את חברותנו, הכוללת את כל שחברות אמיתית כוללת, אהבה, ריבים, עליות, ירידות. אמת.
ירדתי עם הכלבה, רק כדי להווכח עד כמה השתניתי. שלל בתי הקפה כוסו בבלונים אדומים ולבנים כאילו הפועל ניצחה בדרבי, ולבבות ונצנצים כיסו את הרחוב כולו. בינות לנצנוצי האהבה החיצוניים גילית זוגות על זוגות יושבים בבתי הקפה ונראים, תסלחו לי, סובלים ביותר. לא כולם, האמת. לצעירים שביניהם עוד נראתה חדוות החג בעיניים. הבחורים סימנו וי על היעד, הבחורה הייתה מאושרת כי יש לה מה לספר לחברות מחר, על איך הוא היה רומנטי וכדומה . . . ועולם כמנהגו נוהג.
רק ה"זקנים" בחבורת החוגגים בבתי הקפה – בני השלושים ומשהו נשואים +...נראו סובלים. מתוך כורח חיצוני של חג זה או אחר הם ממשיכים לנסות נוכח השגרה והלחצים להראות אוהבים ושמחים. החרדה בעיני הגברים הייתה כה גדולה ומשותפת למרבית השולחנות שזה העלה בי חיוך ציני לצד עצב גדול ואושר אישי עילאי.
אני כבר לא שם.
לא צריכה שירשימו אותי במתנות ואירועים חיצוניים, לא בודקת את בעלי במיקרוסקופ הפולניות הרומנטי (יש אחד כזה לכל אישה האמינו לי). אני אוהבת ונאהבת בכל יום כי אני בוחרת להיות כזו. אני חוגגת את אהבתנו בשיתוף, ולא במחוות חד-צדדיות שלו אליי. כי זו אהבתנו ולא אהבתו אליי. זה אולי נשמע כמו תכנית הגמילה של ריקי בעשרה צעדים, אך זה לא. לקח לי המון זמן ותהליך פנימי להקשיב לכל האמת הזו שהקיפה אותי. אין זה אומר כי יש לוותר על גיוונים בחיי הזוגיות, אך הם צריכים להיות משותפים וכמו כל דבר בחיים במינונים, בפרופורציות. והכי חשוב הם צריכים לבוא מתוך אמת ולהמדד מתוך אחת שכזו ולא מתוך תאריך בלוח השנה.
בסופו של יום זו בחירה להסתכל על הדברים בצורה כזו, והבחירה שלי לקחה זמן, ולכן היא נכונה כל כך היום. התבגרות הורית...כבר אמרתי?
שווה כל רגע של חיוך ושלווה שזה מעלה בי.
אמת
לכל אחד מאיתנו האמת שלו. ההורות מחדדת בנו, כפי שאמרתי, כל כך הרבה דברים שהזכרתי רק שניים מהם בטור זה. תמיד הייתה לי אמת כלשהי, לכל אחד יש. היא השתנתה, התכווננה, החליפה רוחה – דברים שקורים לכולם נוכח אירועי חייהם. האמת שלי היום היא זו שאני מרגישה איתה שלמה כפי שאף פעם לא הייתי. יש בי יכולת רגיעה פנימית ששום אירוע חיצוני או אדם אחר יכול לקחת ממני. יש בי יכולת המתנה שלא הייתה בי מעולם.
מאחלת לכולכם את ההתבגרות ההורית הזו, והתבגרות והשלמה בכלל (כי ילדים יכולים גם מאוד לעצבן אתם יודעים... :-) )
