חנון זה ה- COOL החדש
שלח לחברפעם...לפני המון המון שנים, בעודי בת עשרה, היו הפרדות חברתיות ברורות ביותר – היה את החנונים, היה את ה- cool'ים, ואת כל השאר שמעמדם אינו ברור- הידידים של כולם (לימים- ההומואים).
מאת: ריקי לוי דינר, מאמנת אישית וזוגית מנחת סדנאות לאחר לידה
פעם...לפני המון המון שנים, בעודי בת עשרה, היו הפרדות חברתיות ברורות ביותר – היה את החנונים, היה את ה- cool'ים, ואת כל השאר שמעמדם אינו ברור- הידידים של כולם (לימים- ההומואים).
אני הייתי, למען האמת, די יצור כלאיים. הסתדרתי עם כולם, היו לי חברים מכל המחנות, מה שמיקם אותי מחד כמישהי 'מגניבה' מאידך כמישהי שמעמדה לא כל כך ברור. כל צד ניסה למשוך לכיוון שלו.
כך בשנות היסודי ניסו להניא את קרן א. (השם המלא שמור במערכת) מלהיות חברה שלי, היות והיא הייתה היפה ואני...נו, אתם מבינים לבד. המפתיע הוא שמי שניסה להניא אף אותי מלהיות חברה שלה היו הבנות ולא הבנים, היא נתפסה בעיניהן כ'שוויצרית' ואני...נו, אחת מהעם.
בכל זאת התגברנו שתינו על הלחץ החברתי ונשארנו ה'חברות' ה'טובות'. מנגד הייתה לי עוד חברה טובה, מצחיקה, ישרה אבל, איך לאמר את זה...לא מגניבה. לפחות לא בעיני הבנים. כמו שאמרתי נהניתי מן העולמות הכוללים שהמרחב החברתי יכול היה להציע לי.
בתיכון עברתי צד- נהייתי החברה של הבנים. מספיק מגניבה כדי להיות חברת הנפש, לא מספיק קולית כדי להודות בכך בפני הבנים האחרים- אאוץ'. פוגע.
היו לי ידידים אין ספור, עד שהם התאגדו בתנועה ובמשחק הקוליות בינם לבין עצמם, זנחו את כל ידידותיהם- לא מגניב מספיק.
החרם החברתי של הבנים על הבנות פשה בכל קבוצת 'ענבר' מהתנועה, ולנו הבנות נותר רק להבין כי בשם המשחק של הקולים אנחנו לא משתתפות. נצחון טכני צורב!
נטייה נוספת שהתגלתה לי בימי התיכון נוגעת ליכולת של הבנים להתייחס אלייך בתור החברה הטובה שמספרים לה הכל, אך לעולם לא ה'חברה', ונטייה אישית שלי להתאהב בכל אלו שסיפרו לי הכללל ולהבין כי אותו הכל לא כולל אותי.
בכל זאת לכל מאהביי הפוטנציאליים היה חלק גדול וחשוב בהתפתחותי החברתית והאישית, לא הייתי מחליפה מי מהם. אז, א', ע', ל', ג', ב', ושות'...תודה (השמות האמיתיים...במערכת).
החיים כיצור כלאיים לא הכינו אותי להבנה שכאם אצטרך להבין שמחנות חברתיים עדיין קיימים ושילדיי משתייכים לאחד מהם. לא רק זאת אלא שמי שקובע לאן ישתייכו אינו רק החברה כי אם בראש ובראשונה אנחנו, ההורים, ודרך העיצוב שלנו את אופיים- אותם.
המחנות החברתיים כפי שמתגלים לי כבר היום בכיתה א' (ועוד לפניה) אינם כה ברורים כבעבר. ממה שהצלחתי להבין יש שלושה-
- חנונים
- קולים
- ערסים ( אפשר גם בנקבית- פריחה)
בגילאים הבוגרים נוספת קטגוריה חדשה, הניתנת לבחינה בכל רחוב תל-אביבי או תיכון מקומי- הביזאר!
ככל שאתה יותר ביזאר (מה שהיה פעם פריק) אתה יותר מקובל. זה יכול לבוא לידי ביטוי בתלבושת, תספורת, סממן חיצוני או תחביבים ותחומי עניין. כולם מזהים אותם- אי אפשר אחרת.
אבל...חזרה לקטנטנים.
כל אם ורעיה שאני פוגשת, בין אם במתכוון או לא המגיעה לשיחה עימי בנושא מסכימה עם שאר האמהות בקירוב על דבר אחד-
חנון זה הקול החדש.
כשעולה השיחה על אופיים של הילדים ומיד מתגלה כי נבו שייך לאסכולת החנונים מסתכלות עליי כולם במבטי קנאה ואומרות-
"תגידי תודה", "עדיף חנון", "שכולם יהיו לך כאלה" וכהנה וכהנה.
משהו בכמיהה ההורית הזו לחנוניות של הילדים מסמנת לי דבר או שניים שקורים לחברה שלנו, והם לא בהכרח בצד החיובי של המפה החברתית. אנשים כמהים לילדים של פעם, לנימוסים, לדרך ארץ משהו שפעם היה כה טבעי נתפס כיום כקטגוריה חברתית- כחנוניות. זה לא מספיק 'אין' או 'קול' להיות ילד טוב ירושלים. הרוב, בוא נודה על האמת מלהסתכל סביב, הם יותר קולים מאשר חנונים. זה מגניב בגילאים הצעירים, אך מה זה אומר על העתיד החברתי, והערכי שלנו בעתיד?
ובכל זאת, שאלת השאלות... מה הופך חנון לחנון? דוגמא אחת מיני רבות-
29/3 חופשת הפסח מתחילה ונבו מבלה אצל אמא בעבודה. רשימה חלקית של ה'בילוי'-
- היום התחיל במשחק שחמט ידידותי של נבו נגד אחד מעמיתי לעבודה (המחזיק בתואר אלוף הארץ לנוער שנת...).
- המשך היום- איסוף חרסים בחצר בסביבת העבודה שלי (יום אחד עוד נבנה כד).
- צפייה בדי.וי.די הנייד שהבאנו- סדרת החיים, מבית היה היה על הפרק.
- כשכבר ניסה לשחק כדורסל במגרש בית הספר בו אני עובדת אתם יכולים רק לנחש איך זה נראה ואיך זה נגמר....
כך או כך, זה התכשיט שלי ואני לא מוותרת עליו ולא משנה אותו ללא קשר לאיזו קטגוריה חברתית ייכנס.
אחותו ואחיו שונים לחלוטין במהותם, שניהם מתקרבים יותר לקטגוריית הערסים והפריחות, מה שיוצר לא אחת חיכוכים בבית בין מחנות יריבים.
כך או כך אנחנו הגענו מזמן למסקנה שבבית גדלה משפחת פשע מאומנת להפליא-
נבו יהיה המוח, נעמי הפיתיון ונרי פשוט ירים את הקופה.
