יום הורים
שלח לחבריום חמישי עת הגשם מתדפק על כל דלתות ישראל, כבישי ישראל ופיצוציותיה, נסעתי רועדת מקור אל עבר יום ההורים הראשון בחיי- כאם הכוונה. היה לי ברור שיהיה עיכוב וכי השעה שנקבעה לי היא בגדר המלצה, בכל זאת אנחנו בישראל, אמנם בית הספר הוא בקיבוץ, אבל הקיבוץ עודנו ב-ישראל!
מאת: ריקי לוי דינר, מאמנת אישית וזוגית מנחת סדנאות לאחר לידה
יום חמישי עת הגשם מתדפק על כל דלתות ישראל, כבישי ישראל ופיצוציותיה, נסעתי רועדת מקור אל עבר יום ההורים הראשון בחיי- כאם הכוונה.
היה לי ברור שיהיה עיכוב וכי השעה שנקבעה לי היא בגדר המלצה, בכל זאת אנחנו בישראל, אמנם בית הספר הוא בקיבוץ, אבל הקיבוץ עודנו ב-ישראל!
השעה הנקובה הייתה 19:15, ב- 18:55 כבר הייתי במקום. ישראל, ישראל אבל פולניה פולניה.
שאר ההורים שכבר היו בחדר ההמתנה הסתכלו עליי בפליאה- "אה..את לשבע ורבע? מה את עושה כאן? שש וחצי עוד לא נכנס" .
ממש תור לאורולוג, מה אני אגיד לכם. העיכוב, ממש כמו בתורים בקופ"ח, יכול לנבוע מכמה סיבות-
- הרופא אינו מיומן דיו ונוטה להיכנס לשיחות אישיות שאינן קשורות לשיח המקצועי עם מטופליו.
- אלו שנכנסים רק לשאול שאלה, עוברים בינתיים אבחון לניתוח לב פתוח.
- אלו שנכנסים רק עם הבן הקטן כבר מעלים זכרונות על בית ינוקא של הגדול שכבר נמצא בסיירת עילית בצבא, איך פעם עוד הייתה לו בעיה להיגמל מהחיתולים וידה ידה ידה....
- הניירת אינה מאורגנת דייה.
- האדם המטפל בניירת, קרי הרופא, אינו יודע לארגן את הניירת.
- האדם שכתב את הניירת אינו מאורגן דיו.
- הניירת____________(השלם את החסר).
אז האמת, הופתעתי. הניירת הייתה מאורגנת להפליא, גם הרופאה...סליחה המורה שארגנה אותה, איגדה אותה והקריאה לנו אותה. לכל ילד הייתה תיקייה משלו, ובתוכה מספר חוצצים כמספר המקצועות אותם הוא לומד. בכל חוצץ שכזה מילא המורה המקצועי חוות-דעת על הילד על פי פרמטרים שנקבעו מראש- משוב.
מכאן שהבעיה בעיכוב אינה באורולוג, כי אם בפציינטים. או יותר נכון האפוטרופוסים של הפציינטים- ההורים!
כמובן. בה-כ-ל אנחנו אשמים.
אז הגיע תורי באיחור קל של 50 דקות, נכנסתי לחדר התיישבתי מול המורה ולא יכולתי לחשוב על אותם פעמים שאמא שלי התיישבה בחדר דומה וציפתה לשמוע מה אומרים לה על התכשיט שלה- עלי.
יש משהו מאוד מרומם ומעורר חרדה כאחד ברגע בו אתה מבין שהילד שלך גדל ונמסר לידיים אחרות. אוהבות לא פחות, דואגות, מחנכות אבל זהו- ההבנה כי הילד שלך מתבגר ולאט לאט מופקע מאחזקתך. כן! זה קורה כבר בגיל 7!.
נבו כבר נוסע בהסעה לבית הספר, אני בקושי מבקרת שם אם בכלל, הוא חוזר בהסעה ומנהל חיים שלמים שאני לא מכירה ו/או יודעת עליהם. גם כשאני כבר שואלת אני נענית בתשובה- "נו אמא, אני לא רוצה לדבר על זה", " לא זוכר", "מזה משנה לך"....והוא רק בן שבע.
אז הגעתי ליום ההורים בראש ובראשונה, לא כדי לברר מה ממוצע הציונים שלו, או במה הוא טוב, אלא כדי לשמוע על הפאן החברתי. הכי עניין אותי, הכי חשוב!
התיישבתי אל מול יפעת המורה, כדי לשמוע את המשפט הבא-
- "יואוווו! איזה כיף שזו את. עכשיו אני יכולה לדבר חופשי".
- "בטח חופשי" אמרתי לה." נו...מה עם נבו?"
- את שואלת ברצינות? היא הסתכלה עליי.
- מה יש עוד לשאול- הילד שלך מושלם!
- נו יפעת... הקשיתי. ברצינות איך הוא?
- נו אני אומרת לך, תראי...
בשלב זה יפעת פתחה את כל תיקיית המשוב והראתה לי את הפרמטרים שהמורים סימנו. כולם אוהבים אותו, אומרים שהוא ילד חכם, נבון רגיש, חברותי...אין שום בעיה נהפוך הוא.
ואני הקשיתי- "את בטוחה? אולי אנחנו מפספסים משהו" הוא רגיש מדי" תגידי...המשכתי, לגבי לקויות למידה...."
בשלב הזה יפעת הסתכלה עלי ואמרה- "הלקות היחידה של הילד הזה זו אמא שלו!".
אני רוצה להבהיר משהו, אינני מחפשת פגמים בילד שלי אני פשוט מכירה ביכולות שלו ובקשיים שלו. מפחדת שמשהו יתפספס. וכן יש חשש ללקויות למידה שאובחן כבר בעבר. אז לא לחשוב שאני מזיקה לילד.
וכן...הוא מיוחד אני יודעת זאת, מכאן כל החששות כלפיו, כל הדאגה כל הפעימות שאני מחסירה עבורו ובגללו. כל ילד נוגע בך בנקודה אחרת, נבו יושב לי על הנקודה הרגישה, על הרצון להגן ולשמור מכל משמר, הגנה של ילד מיוחד, שונה. משהו בי חומל עליו. אני יודעת שזה לא נכון ואני צריכה לתת לו יותר קרדיט אך זה מה שהוא עמוק אצלי, בשל הרגישות שלו, בשל הבגרות בשל העובדה שהוא ילד של פעם, לא יודעת איך להגדיר זאת. זה פשוט כך.
הגעתי לשמוע דברים, שמעתי. האמת...שמעתי את שידעתי..
בנוסף קיבלתי אבחנה אישית-יש לי לקות שנקראת הורות והגיע הזמן להחליף את הפרוסטטה הפולנית.
אחרי שאני יעשה את זה אולי כבר לא יהיו עיכובים. אולי בזה תלוי הכל, לך תדע.
אני הולכת לקבוע תור, שלא יהיו עיכובים.
