לא אומרים איכס על אוכל!
שלח לחברבין יתר המשפטים האלמותיים עליהם גדלנו כולנו ואשר הותירו בנו צלקות קשות מנשוא, נמצא גם אותו אחד הנושק בעצם קיומו לחרדות המזרח-אירופאיות הקיומיות, והוא – "לא אומרים איכס על אוכל".
מאת: ריקי לוי דינר
בין יתר המשפטים האלמותיים עליהם גדלנו כולנו ואשר הותירו בנו צלקות קשות מנשוא, נמצא גם אותו אחד הנושק בעצם קיומו לחרדות המזרח-אירופאיות הקיומיות, והוא – "לא אומרים איכס על אוכל".
ממרום גיל 36, אני יכולה סוף סוף לפתוח פי ולאמר – "ועוד איך אומרים!". אומרים איכס, פיחס, ואם לא נעים ניתן להחליף ב- "מה זה הגועל נפש הזה?". אבל בבקשה אמהות יקרות, הצרות על נפשי וקיבתי, כשלי מר/חריף/או סתם מגעיל בחלל הפה תנו לי להביע עמדתי נחרצות על כך. הלא לא יעלה על הדעת שכשאתן תאכלו משהו שממש לא ימצא חן בעיני חוש הטעם שלכם נמנע מכן את הזכות לירוק אותו הישר למקום ממנו הוא בא – לצלחת!
לכן הקץ לקץ! כן אומרים איכס על אוכל, רצוי להגיד פיכס, ובעעעעע, וכל מונח המביע תחושת קבס כזו או אחרת.
מאותה הסיבה בדיוק, ממש לפני חמש דקות כשנבו, בני הבכור, ירק חתיכת עוף שאני בישלתי במו-ידיי, היישר מתוך פיו חזרה אל הצלחת תוך אמירת 'איכס' דעתני ביותר, אמרתי לו בנחת – "לא אומרים איכס על אוכל!". שילמד.
יש ילדים באפריקה.....
טרם לימודי הגיאוגרפיה בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, מה שכונה אז 'מולדת', למדנו כולנו גיאוגרפיה על בשרנו ובשר התרנגולת ששכבה מולנו בצלחת. כמעט כל ילידי שנות השבעים התוודעו בארוחה זו או אחרת אל יבשת רחוקה וע--נ-י-ה, העונה לשם אפריקה. אפריקה גילמה את סיר הבשר החסר. כל חרדות האם היהודייה כונסו בדרך כלל וביתר שאת, אל שלב הארוחות. כי אם לא נאכל כיצד נשבע? נגדל? נלמד? נצעד על קיבתנו ושאר פעולות יום-יומיות?
הארוחות למדו אותנו לא רק גיאוגרפיה כי אם גם היסטוריה, משפטים נוסח "כשאני הייתי בגילך, לא היה לנו מה לאכול", את יודעת שאצלנו בשואה...", אתם מכירים את ההמשך. בעצם כשחושבים על זה הארוחות היו מעין הכנה לחומר של הבגרויות. הבעיה עם ההכנה הזו שהייתה כפויה, הדירה אותנו מן החומר הנלמד, ומיקדה אותנו ביכולת להעביר את האוכל לכלבה הביתית מבלי שאמא תשים לב.
לאחר הגיאוגרפיה וההיסטוריה הגיעה מנת החשבון היומית – "אכלת שני אפונים, שמתי לך חמש, נותרו לך עוד שניים". מכאן ועד בעיות מילוי הבריכה בכיתה ז', הדרך הייתה קצרה מאוד. למתמקצעים הגיעה יחידה מתמטית נוספת – "חכה חכה אם אתה לא מסיים בצלחת, אבא מעיף לך שתי סטירות כשהוא בא הביתה" .
ועכשיו עוד מתפלאים מה קורה למערכת החינוך של היום ולמה היא לא כמו פעם. פשוט מאוד היום כבר לא גומרים מהצלחת....
היה היה
בעת צפיית היה היה, פרק שתיים התקופה העותמנית, פונה אליי בני הבכור, נבו, בשאלה המתייחסת לאחת הדמויות בסרט: "אמא, למה הוא הורג חיות ואוכל את הבשר שלהן?"
קול המזלג הננעץ בשניצל וחורץ דרכו בצלחת עלה במוחי, לצד קולה של אמי המציינת כי לא אומרים איכס על אוכל. החשש היה כמובן מהרגע בו יבין נבו, כי השניצל האהוב עליו היה פעם קוקי ויחליט מרגע זה ואילך שהוא צמחוני שלא לדבר טבעוני הקונה בעדן טבע מרקט.
בתושיה ראויה לציון עניתי – "כי יש אנשים שאוכלים חיות".
והחזרתי כמו יהודיה טובה שאלה – "נבו, אתה יודע שהשניצל שאתה אוכל זה גם חיות, נכון?"
קצב פעימות הלב שלי באותן שניות בהן חיכתי למוצא פיו היה בלתי ניתן לתיאור.
ואז הוא ענה - "כן אמא אני יודע. גם אני אוכל חיות", "אפשר שניצל?".
בגאווה חייתית של האדם הקדמון מהיה היה פרק אחד, צעדתי למטבח לחמם לו את השניצל – זה שהיה פעם קוקי.
הנחתי את הצלחת, נישקתי את ראשו ואמרתי – "אתה יודע יש ילדים באפריקה...."
שלפחות יהיה מוכן לבגרות.
