להתחיל לנשום
שלח לחברלפני כחצי שנה התחלתי לנשום. מחדש כמובן, לנשום ספציפית אני עושה כבר כשלושים ושמונה שנים. לפני כחצי שנה הענייני התחילו להסתדר והנשימה כאילו חזרה לקצב התקין שלה. הילדים כבר יותר גדולים, אני כבר קצת יותר מנוסה באמהות (או.קי. קצת הרבה יותר)....
מאת: ריקי לוי - דינר
לפני כחצי שנה התחלתי לנשום. מחדש כמובן, לנשום ספציפית אני עושה כבר כשלושים ושמונה שנים.
לפני כחצי שנה הענייני התחילו להסתדר והנשימה כאילו חזרה לקצב התקין שלה.
הילדים כבר יותר גדולים, אני כבר קצת יותר מנוסה באמהות (או.קי. קצת הרבה יותר), העבודה החדשה מעניינית ומאתגרת- מאפשרת לי לגלות עצמי מחדש, והנשימה...נהנית מכל זה.
משהו בסדר החיים התחיל להסתדר, משהו בפאזל מצא את מקומו והשליך על כל חלקי החיים- ילדים, זוגיות, פרספקטיבה.
אותה פרספקטיבה מגדילה בכל יום את דרגות החופש שלי שנעלמו לי עם כל ילד שלי שהגיח לעולם- מבחירה לא מתלונה. משהו אומר לי שיהיה בסדר, משהו מקשיב לעובדת שחזרה מחופשת לידה ולא יודעת כיצד לג'נגל בין כובע האמהות הטרי לכובע המקצועי, ואותו משהו מודה לאל שאני כבר לא שם.
זה לא שילדי כבר עזבו את הבית כדי לגור בדירת חדר וחצי עם שותף או שותפה, זה לא שהם לא מתעוררים בלילות וגורמים לי לקום ליום עבודה עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים, זה לא שכבר לא מתקשרים מהגן כדי לקרוא לי להוציא מי מהם בשל חום או כל דרקעס אחר, זה פשוט שהתחלתי לנשום. לראות את הדברים במקרו שלהם ולא במיקרו הנקודתי- פרספקטיבה!
אותה אחת שמשילה ממני את ייסורי המצפון כשמישהו אחר מוציא אותם מהגן- לא בכך נמדדת אמהותי, אותה אחת שאומרת לי שזה בסדר להרגיש טוב עם זה שכיף לי בעבודה ואני גונבת עוד שעה על חשבון ילדיי, אותה אחת שאומרת לי שזה לא על חשבון זה בשביל שאחזור אליהם שלווה יותר.
אותה אחת שמקשיבה לסיפורי האם הטרייה ואומרת לעצמה תודה לאל שזה מאחורי.
אותה אחת התעוררה אתמול במצב רוח קרבי!
פתאום שינתה עמדתה והחזירה את שק ייסורי המצפון לדור בקרבי. מה פתאום מישהו מוציא את הילדים מהגן? איפה את? היא שואלת אותי.
לך תסביר לה שקשה לנהל חיים עם משרה מלאה, שאני לא רואה איפה אני דוחפת את שעות הפנאי שלי (חחחח) או את התורים לרופא שכבר שנים לא הלכתי אליו, או את התורים של הילדים, זוגיות, חיים.... אההההה....
נכון, היא מרגיעה אותי למדתי לקחת את כל השק הזה הרבה יותר בקלות מאמא טרייה, נכון למדתי לשמוח בחלקי ולא להתלונן, נכון בכל הטירוף הזה עוד בא לי ילד רביעי (מה השתגעת?), נכון ונכון רק שזה לא עוזר.
אז ניסיתי שוב לקחת נשימה, ארוכה טובה. נחנקתי. קלות לא משהו להזמין נט"ל בשבילו.
הבנתי שהכל תקין שריר וקיים, הכל קיים בקרבי, ארוך הרוח, הידענות, הסבלנות הפרספקטיבה.
הדבר היחיד שחסר לי זה זמן. זמן מנוחה אמיתי.
זמן זוגי.
לשבת לנוח, להרגע.
לפני יומיים אמרתי לבעלי שאני רוצה בריכה.
בריכה הוא שאל? מה הקשר?
בריכה, עניתי. מים צלולים, קרים והגוף שוקע בתוכם. לא לשחות, לא לחתור פשוט לתת לגוף לשקוע במים צוננים, ולהשיל את משקלו מעליו. את משקל הטירוף, את הקצב המטורף, פשוט להרגע.
פשוט להיות.
ובתוך כתיבת הטקסט הזה והגוף הלאה, מסתובב אלי בני בן השנתיים וחצי כשכל פניו מדבקות ואומר לי:
אני איצן!".
(תרגום: ליצן).
מי צריך בריכה? תגידו לי? אה?
